כמה שנים בפוליטיקה הספיקו לי כדי להבין שיש הרבה נשים בכנסת ובמערכת הפוליטית בכלל, שפרגון או מילה טובה לנשים אחרות לא קיימים אצלן בלקסיקון. מדובר דווקא בנשים שמרבות לדבר על זכויות נשים, פמיניזם והעצמה נשית, אבל לא מפסיקות לתקוף ולבקר נשים בעמדות מפתח, רק כי הן בעצמן לא נמצאות שם.
מאז ה־7 באוקטובר המגמה כבר הוחרפה והפכה לתופעת אולפנים. "הדיל" הוא כזה: נזמין לאולפן אישה פוליטיקאית בהווה או בדימוס, מומחית, או גורמת מקצועית – בתמורה לטינוף והשמצות נגד הממשלה בכלל ושרי הליכוד בפרט. לא תעמדי ב"דיל"? לא נזמין אותך יותר. יד רוחצת יד. ואני לפחות מבקשת את המינימום הנדרש מאותן נשים המוזמנות לאולפן או לדיון בכנסת – ללמוד את החומר ולהיערך בהתאם.
"אדם לאדם זאב" הינו פתגם ידוע בלטינית, שמשמעותו שאדם מתנהג בחשדנות לאדם אחר ושואף לפגוע בו. לצערי, מאז פרוץ הלחימה, אותן נשים אימצו נוסח חדש לפתגם – אישה לאישה זאבה. וכאן טמונה הבושה הגדולה.
מרגע פרוץ המלחמה שמתי את הכל בצד. תוכניות לקידום מעמד האישה ברחבי הארץ שעבדתי עליהן יחד עם צוות משרדי כמעט שנה, שיתופי פעולה מדהימים עם משרדי ממשלה, חלומות של אחדות נשית באשר היא – התנפצו לרסיסים. במקומם קיבלתי לטלפון הנייד, כמו רבות ורבים אחרים, הרים של סרטוני זוועות שבוצעו בנשים, שאותם ראיתי אחד אחד, שוב ושוב. הנפש שלי צולקה, כנראה לכל החיים. שוב לא אהיה אותו אדם, אותה אישה. החלטתי לתעל את כל זה למען משפט אחד שהדהד בי שוב ושוב: "צדק צדק תרדוף".
למחרת פרוץ המלחמה עם הנאצים של חמאס, כינסתי את כלל צוות משרדי והחלטנו על הקמת מוקד סיוע לנשים ברחבי הארץ. מוקד בשש שפות – עברית, אנגלית, צרפתית, ערבית, רוסית ואמהרית. המוקד הוקם כדי לסייע לכל אישה ברחבי ישראל שנתקלה בבעיה כזו או אחרת. בפועל, כל פנייה הייתה עולם ומלואו, ופה הבנתי את השליחות האמיתית של המשרד החדש וההיסטורי שהוקם לפני כמעט שנה. זה שפרשני השנאה מכנים "מיותר".
התוכניות שונו מהקצה אל הקצה, הותאמו ונבנו בקפידה למצבן של נשים ברחבי ישראל בזמן הקשה הזה. תקציב המשרד כולו, שבניגוד לשקרים שמופצים אינו מבוסס אפילו על שקל מכספים קואליציוניים, הוסב כולו למען נשים בזמן מלחמה. כל זה לא הפריע לפרשניות ולפרשנים מטעם עצמם לשקר את עצמם לדעת.
למשל, השרה הבכירה לשעבר לימור לבנת כתבה מאמר דעה שאפילו מילה אחת של אמת אין בו. לא היה לה אכפת לשקר במצח נחושה ולומר שלא עשיתי כלום למען ההסברה ואף תמהה מדוע לא קמתי "כדי להזעיק את העולם". "איזו עזות מצח", כתבה עליי. אותה שרה בדימוס מכירה אותי כבר כשהייתי בת 9, לאחר ההופעה שלי ב"מעגל עם דן שילון", שם סיפרתי איך זה לחיות כבת לאם חד־הורית החיה מתחת לקו העוני בדרום תל אביב. שנים אחר כך נפגשנו במהלך המאבק שבמסגרתו אני וחברותיי נלחמנו למען נשים שנאנסו ונרצחו בדרום תל אביב. אז היא הייתה אמפטית ואמרה לי שההפקרות שלנו נובעת ממניעים גזעניים.
בשורה התחתונה, השרה בדימוס לבנת יודעת שהיא משקרת במצח נחושה, כשהאמת היא שמרגע פרוץ המלחמה אני מנהלת קמפיין קשה ופוצע אל מול הנרטיב השקרי שמופץ בעולם.
היינו הראשונות במשרד לקידום מעמד האישה שהוציאו פניית חירום לכלל ארגוני זכויות הנשים בעולם, ארגוני זכויות האדם, ראשת הצלב האדום, בתי הדין הבינלאומיים, משפיעניות, פוליטיקאיות ומי לא. אספנו עדויות, תרגמנו, הפצנו סרטוני הסברה לעולם ושלחנו חומרים לכתבים זרים. אני אישית התראיינתי ועודני מתראיינת לגופי תקשורת זרים בארה"ב, אנגליה, צרפת, איטליה, הודו, איראן ואיפה לא. ראיונות שהגיעו למיליוני צופים ברחבי העולם, אבל מה זה משנה לאותה לשעברית? העיקר להשמיץ.
הרוע שבפנים
אי אפשר היה לפספס גם את הפרשנית הכלכלית ליאת רון, שידועה בנחרצות דבריה (כי אם היא אומרת אותם ככה, משמע הם נכונים) וחברותיה מגישות הטלוויזיה אדווה דדון וקרן מרציאנו. רון ודדון ישבו זו לצד זו ורון טענה בלהט כלפיי: "היא לא עשתה כלום עם התקציב שקיבלה!". כאילו בידיה כותרת מוכחת ועובדתית שתביא לה בקרוב את פרס סוקולוב.
קרן מרציאנו טענה בתוכניתה (כחלק מקמפיין שנאה למשרד שאמור להעצים נשים לפרוץ תקרות זכוכית בדיוק כמו שהיא פרצה) כי המשרד הפך להיות "משרד פוליטי" – עוד שקר גמור מיסודו, שכן אין אף עובדת של הרשות לקידום מעמד האישה שפוטרה עם הטמעת הרשות למשרד בראשותי. הדבר היחיד שקרה הוא שמונתה מנכ"לית שהיא מקבילה לראש רשות – מינוי יותר מקצועי מזה מרציאנו לא תוכל למצוא לעולם, גם אם תנער את כל התחקירנים במערכת תכניתה. אבל למה לבדוק עובדות אם אפשר להשמיץ לחינם?
הן כולן כנראה לא טרחו לעשות גוגל פשוט של דקה וחצי, שהיה מגלה להן, בין היתר, תוכנית לעידוד תעסוקת נשים מקיפה ביוזמת משרדי יחד עם משרד העבודה בהיקף של 10 מיליון שקל, המעניקה תמיכה כלכלית ותעסוקתית לנשים מהעוטף ואימהות לילדים. התוכנית צפויה בעזרת השם לתת מענה לאלפי נשים שפונו מיישובים בהוראת פיקוד העורף.
גם אותה עורכת כלכלית בכירה בטלוויזיה, שמדברת על זכויות נשים גבוהה־גבוהה, הייתה יכולה לטרוח לשלוח אליי סמס פשוט, רגע לפני השמצה נלהבת באולפן כחלק מקמפיין שנאה למשרד. אז היא הייתה מגלה תוכנית למען צעירות וצעירים בשיתוף פעולה עם המשרד לקידום הנגב והגליל בהיקף של 9 מיליון שקל.
התוכנית תסייע לצעירות וצעירים שחווים קשיים פיזיים ונפשיים בעקבות אירועי המלחמה ובעיות התמכרויות שונות, ותבנה מעטפת כוללת באמצעות מתן כלים וטיפול על ידי צוותים מקצועיים ומוסמכים בהפחתת המתח והמצוקה בהם הם נמצאים, כמו גם בניית חוסן אישי להקלה בהתמודדות עם המצב.
דקה נוספת של חיפוש הייתה פורשת בפניה מניפה עשירה של תוכניות שכולן קודש למען נשות ישראל, לרבות תוכנית בהיקף של 7 מיליון שקל לקידום הקמת קהילות נשים ברשויות/מועצות מקומיות לטובת חיזוק החוסן האישי והקהילתי - באמצעות היועצות לקידום מעמד האישה, שיוכלו לגעת בכל אישה ואישה באשר היא; תוכנית חומש לאומית לקידום נשים ושוויון הזדמנויות, שתהווה בעצם תוכנית אסטרטגית מקיפה שתעסוק בפעם הראשונה בהיסטוריה של ממשלות ישראל - בתחום של קידום נשים ושוויון הזדמנויות בשגרה ובמיוחד בעת חירום; והליך היסטורי שיעלה בקרוב לחקיקה שעניינו הטמעת חשיבה שוויונית בגיבוש מדיניות ובקבלת החלטות במצבי חירום.
אבל במה התעסקו המגישה, הפרשנית והלשעברית? בכך שלא הלכתי לנאום באו"ם. אז לידיעתן ולידיעת שאר הפרשניות והפרשנים המהוללים: האו"ם לא היה מוכן לקבל בשום צורה אף גורם ממשלתי, רק ארגוני חברה אזרחית. לא משנה כמה פנינו הן צוות משרדי והן שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן. אבל מה לאמת ולפרשני הערוצים? הם הרי בענייני "אחדות", לא?
לצערי, את הדברים שבאמת אנחנו עושות במשרד ואת העובדות הם לא יספרו, לא יסקרו ולא יראו. רק ישמיצו, יסיתו, יפלגו, יהנדסו.
התלבטתי המון אם לכתוב את המאמר הזה בזמן מלחמה, אבל אז הבנתי שאני חייבת. למה? כי בזמן המלחמה הקשה של כוחות הביטחון למען ביטחון אזרחי מדינת ישראל, ובזמן שנהרגים לנו טובי בנינו ובנותינו, יש מלחמה פנימית שכל כולה רוע. למה? אני באמת לא הצלחתי עדיין להבין.
גילוי נאות, אני כמעט ולא מתראיינת לערוצים המדוברים, אם כבר יש לי מעט זמן פנוי - אני משקיעה אותו בהסברה לעולם. את שאר זמני אני משקיעה למען נשים בישראל בלי יותר מדי דיבורי סרק, אבל כשאני מקבלת הודעות מנשות צוות משרדי, אחת מהן בת שכולה לאבא שאיבדה בפיגוע טרור שאומרת לי: "מעולם לא עבדנו בצורה כל כך נמרצת והצלחנו לתקצב תכניות כל כך חשובות למען נשים, אז למה אומרים את השקרים האלו עלינו? את חייבת לעשות משהו מאי..."
המשפט הזה שלה נשאר איתי, ולכן חשתי חובה לתבוע את עלבונה ואת עלבונן של כלל הנשים המסורות האלו. אותן נשים מקצועיות שבניגוד לכל שקר לא פוטרו ולא הפכו "פוליטיות" בין לילה, להיפך, העבודה המקצועית שלהן רק הועצמה פי שישה. אני אישית ממש לא נעלבת, אני כבר רגילה; למרות שלא העליתי גם לא בדמיוני הפרוע ביותר - שגם בזמן מלחמה "האחדות" המזוייפת תעלה כך על גדותיה לשם מטרות פוליטיות גרידא.
מצב החירום השורר בארץ הוא בעל השלכות ייחודיות על ציבור הנשים. על מנת לשמור על חוסנה של אוכלוסיית הנשים בישראל, עלינו להכיר את הצרכים ואת ההשלכות ולגבש דרכי פעולה להתמודדות – ולא להתעסק באיך להקטין, להשפיל ולבזות אחת את השנייה.
לכן את המאמר הזה אני כותבת מדם לבי וכעדות לכך שאמרתי בזמן אמת שלמרות העבודה סביב השעון, אני ועוד רבים מודעים היטב לפייק ניוז שבפאנלים הטלוויזיוניים לא מפסיקים לייצר. מפה אני מודיעה לכם קבל עם ועדה שאמשיך לפעול בכל כוחי למען כלל נשות ישראל באשר הן, ואמשיך לפעול ללא לאות אל מול הצביעות החולנית של ארגוני זכויות הנשים והאדם בעולם, ששותקים שתיקה רועמת לנוכח הזוועות שביצעו הנאצים מחמאס ב־7 באוקטובר לנשים בישראל.
צדק צדק תרדוף.
הכותבת היא השרה לקידום מעמד האישה