עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ)
וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל
אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ
שֶׁל הַשִּׁירָה. אֲבָל אוֹמַר בְּקוֹל גָּדוֹל
בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל.
בּוֹ מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֶּרֶק ־
שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ –,
וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַר־עֵרֶךְ
וְלֹא שְׂכִיַּת־חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא
צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ."
"ליל חניה", אחד מהשירים היפים של נתן אלתרמן, שהפך תחת ידיו של יאיר רוזנבלום לקלאסיקה של הזמר העברי, הוא שיר על מלחמה, על רעות ועל המחיר שאומה נדרשת לשלם בעבור בניינה ועצמאותה. האסתטיקה הלירית המכושפת שהיא סוד קסמו של אלתרמן, מושכת את הלב והחושים כבחבלי קסם ומכניסה את המסרים על ההרואיות של המלחמה ועל האימה שבה עמוק לתודעה.
"ליל חניה" שנכתב בשנות ה-50 והולחן בשנות ה70 הוא שיר שמבטא גם רומנטיזציה של הצבא ושל המלחמה, מייצר הזדהות עם הלוחמים הסובלים למען האומה במלחמת אין ברירה, אומה צעירה שבניה חוו סבל בל יתואר וכעת נאלצת להילחם שוב בחירוף נפש על עצמאותה במדינתה.
"רבאק רבאק"
אנחנו בשנת 2023. מלחמה קשה ואיומה נכפתה שוב על עם ישראל ותלשה אותנו מהאספרסו והפילאטיס אל שדות קרב מדממים ואל לחימה קיומית שכבר מאד רצינו להאמין שהיא מאחורינו. אחד מהשירים הכי נשמעים בקרב הצעירים מאז המלחמה הוא "חארבו דארבו" של הצמד נס וסטילה. אני צופה עיקום אף של חובבי האסתטיקה והאומנות, של אנשים שניחוח אירופאי נמצא תדיר באפם ובהחלט ניתן לומר שלא נמצא בשיר הזה את פסגת השירה העברית לדורותיה, אבל למרות אהבתי לאלתרמן וכתיבתו המכשפת, המסר והרוח של "חארבו דארבו" מרגשים אותי כעת יותר, לעיתים עד דמעות.
כשניסיתי להסביר לעצמי את ההשפעה המפתיעה של ה'חארבו דארבו' עליי וכנראה על מדינה שלמה, התשובה הראשונה הייתה "זה לא מגיע להם": הנוער המפונק והיפה שלנו, צעירים מלאי שמחת חיים, יופי ונעורים, לא היו אמורים להתעסק עם טבח, אונס, שנאה ורוע טהורים ולהתחבא בשיחים כדי להינצל ממפלצות. מי דמיין ששנת 2023 תאלץ אותנו לכאוב כל כך הרבה ותשלוף אותנו באחת מהנטפליקס אל מאות ואלפי פנים יפות של צעירים, ילדים, נשים חיילים ואבות שנטבחו באכזריות שאין שניה לה? שכל היהדות שלנו והגורל המשותף יקפצו עלינו לפתע ויכסו אותנו כמו ערפל כבד, מעורר ומטלטל?
מי דמיין שהחבר'ה של נס וסטילה, אלה עם כתובות הקעקע, הזקנים המעוצבים, התמונות המושלמות ברשתות והסרטונים בטיקטוק יקומו במוד "חארבו דארבו" כדי לדרוש את עצמאותנו המחודשת והאמיתית?
"נפשו של דור גם בשדה זרועה לזכור לא רק לרע ימי רעה". אלתרמן כתב את ליל חניה אחרי מלחמת העצמאות, במאבקה של מדינת ישראל על עצמאותה המתהווה ומתגבשת, אחרי השואה האיומה, אבל נס וסטילה הם דור שלא ידע גלות. זה דור שפינקנו, שגידלנו בשפע, בתודעה של עם שיש לו בטחון ושיודע שיש לו זכות לחיים טובים של מותרות ורווחה.
הדור הזה, הילדים המתוקים שלנו, אומר במעט מילים ולא בגבוהות שבהן "ואללה מילה לא תהיה מחילה.. טפי י'בני עמלק, כל החבר'ה שלי בחזית, כולם מוכנים לקאטלה". אין בחארבו דארבו רומנטיזציה של שדה הקרב, אין סנטימנט של גיבורים בעל כורחם. הצעירים הללו לא מאמינים שמישהו בכלל מעיז לעשות להם את זה. הראש והגב שלהם זקופים, הם תובעים את עלבונם וזעמם מאויביהם וגם לא 'דופקים חשבון' לאסתטיות ולמוסר, לחנה בבלי או לבית הדין בהאג. לנוער הזה יש בריאות נפשית של עם חופשי בארצו היהודית והוא מודיע לאויבים: אתם לא תעשו לנו ככה! לעולם לא עוד.
"כל מי שתכנן כל מי שתמך כל מי שביצע כל מי שרצח כל כאלב ביג'י יומו". אז בליל חניה המחנה דינו לשפוך דם האדם ולהיות מגינו ויש קרב ועול ומלחמת כל וכל ויש גם שאלות בתוך הקרב והמלחמה. בחארבו דרבו זה לא קיים. הנוער הזה קם והחליט שנמאס לו. והוא צודק. מגיעים לו חיים טובים של רווחה ושפע ויופי, מגיעה לו יהדות שמחה, יצירתית, המחברת אל העבר ונושאת עיניים רחוק אל העתיד. מגיע לו בטחון אמיתי ולא עמידה מוסרנית ומחלישה מול אויב רצחני ודימיונות על שלום עם מפלצות שעשו להן רומנטיזציה במשך שנים. האם אנשי המוסר והאסתטיקה יצליחו לכפות על הדור הזה חוקים שזרים לו, לנפשו החופשית ולאמת שהוא צועק אותה? האם יצליחו למשטר אותו בנימוקים של הומניות שהתבררה כצ'יזבאט ותו לא, בניסיון לחפש אנושיות ושותפות אצל אויב שמגלם את כל מה שרע בעולם הזה?
"רושמים שמות על פגזים
כולם מוכנים לקאטלה
ראבק ראבק".
לא נראה לי.
