“חלק גדול מהעיתונות אחוז נטיות בלתי ליברליות”. המשפט הנ”ל לא נכתב דווקא על העיתונות בארץ וגם איננו מופיע בדוח של “זכות הציבור לדעת” אלא בכתבת תחקיר ב”אקונומיסט” הבריטי על התקשורת האמריקאית - עם דגש מיוחד על "הניו יורק טיימס” היוקרתי. נאמר בתחקיר, בין היתר, שהעיתון הפר את העיקרון המנחה שלו בעבר “למסור את החדשות ללא חשש או נטייה לצד כלשהו” וכן את התחייבותו “לשמש במה לדעות שונות וסותרות” - כשהתחקיר תולה את האשם בעיתונאים ומנהלים בעלי עמדות שמאליות “שאינם סומכים על הקוראים שיגבשו דעות עצמאיות משלהם”. ובסיכום: “המציאות היא שה'טיימס' הפך לשופר שבאמצעותו האליטות הפרוגרסיביות (השמאליות) מדברות עם עצמן על אמריקה שאיננה קיימת”.
חד צדדי: כך בתקשורת הזרה מעבירים ידיעות שקריות על ישראל
אומנם "הניו יורק טיימס” מפרסם מדי פעם גם מאמרים שמייצגים דעות אחרות, אך אלה בעיקר נועדו להסוות את הקו השמאלי המנחה של העיתון. קורא ישראלי למשל היה יכול להתרשם בקלות מהמספר הרב של כתבותיו וידיעותיו האנטי־ישראליות או השקולות והמאוזנות, מול אלה שנוטות לטובת הפלסטינים. דוגמה מהימים האחרונים לנטייה השמאלית של העיתון הייתה בפרשת נשיאת הרווארד, גברת גיי ש"התפוטרותה" ממשרתה על רקע התבטאותה בשימוע בבית הנבחרים לפיה ”קריאה לג’נוסייד כלפי יהודים לא בהכרח מפירה את עקרונות האוניברסיטה” ולאחר שהתברר שהשיגה את תוארה בדרכי מרמה וזיוף - העיתון, במקום להצביע על הסיבה האמיתית לפיטוריה, כתב שזו הייתה תוצאה של ”מאבק הימין השמרני” וכותרת אחרת דיברה על “רדיפת הנשיאה גיי”.
המחקר איננו מדבר רק על ”הניו יורק טיימס”, הוא מתייחס גם לתופעות דומות בתקשורת הימנית, אך הוא מסכם את דבריו במשפט: ”התקשורת המובילה באמריקה זזה מהמרכז הפוליטי לכיוון המושגים והנושאים של המפלגה הדמוקרטית”.
לא ייפלא אם בהחלפת כמה מילים ותיאורים אפשר היה לייחס את הניתוח והעקרונות הנ”ל גם לחלקים מהתקשורת הישראלית, הן הכתובה והן המשודרת. יש אומנם דוגמאות לגישה מאוזנת יותר בחלקים ממנה, אך מאידך גם, וביתר שאת, להעתק די מדויק של המצב בארצות הברית. אם לפני כמה עשורים היינו מדברים על “עיתונות פוליטית” (טלוויזיה לא הייתה עוד), היינו מתכוונים לשבעה או שמונה עיתונים מפלגתיים - דבר, חרות, הצופה, על המשמר, למרחב, קול העם, הזמן ועוד, כולם ז”ל. אך היום הכוונה היא לכלי תקשורת שמכניסים עמדות פוליטיות לא רק לעמודי המערכת ומאמרי הדעה, אלא גם לידיעות ולרפורטג’ות.
מצב זה בלט בצורה קיצונית בהתייחסות לרפורמה המשפטית שאחדים התעקשו בנחרצות לכנותה “הפיכה משטרית”, לפעמים עם התוספת “אנטי־דמוקרטית” וכיו”ב. אפשר בהחלט להעלות טענות מוצדקות כלפי חלקים ב”רפורמה”, עיתויה והדרך חסרת התבונה שבה ניסו יוזמיה לקדמה בחיפזון, אך התקשורת הבלתי אובייקטיבית התעלמה גם מהחלקים החיוביים, כמו לגבי עילת הסבירות, שאחדים מהם מקובלים על חלק גדול מהמשפטנים - והפכה את הנושא לבליסטרה פוליטית קיצונית והתגייסה באופן כמעט מלא לצד אחד.
הפרדת רשויות - המחוקקת, המבצעת, השיפוטית - היא עיקרון בסיסי במשטר דמוקרטי, אך כפי שאומר הפרופסור דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה ומומחה למדע המדינה - מתחולל היום מה שכינה “המאבק בין פוליטיקאים בחליפות לפוליטיקאים בגלימות”, קרי מאבק על הכוח בין הסמכות הפוליטית לסמכות השיפוטית, שאומנם קיים בכל העולם הדמוקרטי, אך בישראל יצא מאיזון מאז שהשופט אהרן ברק הטה את הכף לטובת הרשות השיפוטית על ידי כך שהעניק לה בפועל סמכויות של הרשות המחוקקת והמבצעת, הטיה שהגיעה לשיא בתקופת הנשיאה אסתר חיות.
העיתונות גם נקראת לפעמים “הרשות” או “הסמכות” הרביעית, וכפי שנכתב עליה, עוצמתה הפכה אותה לשחקנית פוליטית מובהקת ללא אחריות למעשיה - ובכך השחיתה גם את עצמה. חופש העיתונות הוא אכן עיקרון חשוב במדינה דמוקרטית, אך הוא מנוצל לעתים גם להכפשת אנשים ובעלי דעות מבלי שהחוק מסוגל להעניק להם הגנה נאותה. בישראל כמו באמריקה, כפי שנאמר בתחקיר הנ”ל, התקשורת מדברת בעיקר אל עצמה ומאבדת את מעמדה הקודם בציבור - למרבה הצער בעיקר לרשתות החברתיות שהגינות ויושרה הן מהן והלאה.