כ־60 מכותבים קיבלו בפברואר 2012 את ההודעה הבאה בתיבת הדוא"ל שלהם: “שלום חברים, עקב שאלות של כמה חברים לפשר ‘היעלמותי’, אני מיידע את כולכם, כי בימים אלה פרשתי, מסיבות שונות, סופית מ’מעריב’, מה שאומר שחדלתי לכתוב בו טור שבועי. בכך באו לסיומן קרוב ל־45 שנות פעילות ומעורבות בעיתון. כרגע אני נתון כל־כולי בעניין חשוב יותר ואין לי כלל ‘ראש’ לכתיבה, אך אני מניח ומקווה שבתוך זמן קצר אחדש את כתיבתי במקום אחר. אז תשמעו ממני שוב, אם תרצו או לא תרצו... רק טוב, אברהם".
הייתי אחד המכותבים האלה, השבתי לו: “אברהם היקר, פרישתך מ’מעריב’ היא סיום פרק לא רק בחייך אלא בתולדות העיתון הזה. כתיבתך הרהוטה, המהוקצעת, הגם שלא פעם לא הסכמתי עם דעותיך, היא מבית מדרשם של הגדולים: קרליבך, דיסנצ’יק, ז"ק, רוזנפלד, שניצר ועוד. אין לה ‘קונים’ כנראה בשוק העיתונים של היום. יותר מדי היא איכותית ואחראית. אני בטוח, כמו שאתה מבטיח, שעוד נקרא אותך בבימות אחרות, ולא תשקוט על שמריך".
אברהם – הוא אברהם תירוש, או בקיצור: תי־רוש, אשר בגיל 86 הלך לעולמו. סיבת פרישתו מהעיתון שכה אהב, מהעבודה העיתונאית שראה בה שליחות, הייתה בעיות רפואיות שהקשו על תפקודו הפיזי, אך בעיקר - דאגתו לבריאותה של זהבה שלו, תבל"א. שנינו, יחד עם מאיר עוזיאל, יבל"א, היינו אחרוני המוהיקנים מ"מעריב" של פעם, שהמשיכו גם בגלגולו הנוכחי לפרסם דרך קבע טורי דעות בעיתון. תמיד טלפן לי להעיר לי על הטור שלי, ואני שוחחתי עמו על הטור שלו. אבל אברהם, או תי־רוש, לא עמד ב"הבטחתו" לחברים מ־2012. הג’וק העיתונאי לא נתן לו מנוח והוא הוסיף לפרסם טור מדי יום חמישי. כך עד לפני שנתיים.
הנוכחות שלו במערכת, בבניין שאיננו עוד, תמיד הייתה בולטת ביותר. תירוש ו"מעריב" היו מזוהים זה עם זה. לאורך הקריירה הארוכה שלו הוא מילא בעיתון שורה של תפקידי מפתח: כתב אזורי בחולון ובת ים, כתב ופרשן פוליטי, כתב לענייני עלייה וקליטה, עורך חדשות, עורך מוספים ובראשם מוסף השבת, ועוד. עוד יסופר על פעולותיו החוץ־עיתונאיות, וביניהן: שליח “נתיב" בברית המועצות, פעולתו הנסתרת למען העלייה, חבר הנהלת “ברית עברית עולמית". אני אתמקד באפיזודה אחת.
במאמר שפרסם בספר זיכרון לחברנו יוסף חריף ז"ל, סיפר על ראיון שערך חריף עם ראש הממשלה שמיר בשלהי כהונתו. כשערך את הראיון גילה העורך תירוש, כי לקראת סופו “טמונה אמירה מפתיעה של ראש הממשלה הראויה לכותרת". והוא מספר: “כשנשאל שמיר על מה הוא מצטער ערב פרישתו, השיב כי כואב לו מאוד שלא יוכל בשנים הבאות להגדיל את ההתיישבות ביו"ש ולהשלים את המהפך הדמוגרפי בארץ ישראל. בלי מהפך זה, יש סכנה שהאוטונומיה לפלסטינים תהפוך למדינה פלסטינית. ואז שמיר הוסיף: ‘אני הייתי מנהל משא ומתן על האוטונומיה עשר שנים, ובינתיים היינו מגיעים ביהודה ושומרון לחצי מיליון נפש’. עשיתי את ההודאה של שמיר לכותרת הראיון והעברתי את החומר גם למערכת החדשות, שעשתה ממנו ידיעה בעמוד הראשון".
מסכם תירוש: “אמירת שמיר הכתה הדים בעולם. לשכת ראש הממשלה (כבר לא הייתי בתפקיד) פרסמה הודעה כי שמיר 'הובן לא נכון'. וחריף? הוא דווקא החמיא לי על ערנותי, ועד היום איני יודע מה היה בינו לבין שמיר בנושא זה". זוהי רק אפיזודה אחת מרבות המלמדת על אברהם תירוש העיתונאי בה"א הידיעה, שמעולם לא כשל, היה דייקן ודקדקן, חד חושים, בעל הומור “קישוני", חבר, שבעצמו היה מה שכתב על עמיתו המנוח בסיום המאמר – מוסד בעיתונות הישראלית.
שליח ציבור
סגן עורך מעריב לשעבר, אברהם תירוש, שהלך לעולמו בתחילת השבוע בגיל 86, ניחן בכל התכונות שעושות אדם לעיתונאי מקצועי מהדגמים שהיום כבר לא מייצרים
אברהם תירוש, סגן עורך מעריב בשנים 1991־1985, שהלך לעולמו בתחילת השבוע והוא בן 86, היה מזן העיתונאים בני הדור הישן. נולד עם עט ביד, ועם כל התכונות שעושות אדם מן היישוב לעיתונאי מקצועי מן הדגמים שהיום כבר לא מייצרים כמותם: היצמדות מוחלטת לאמת מבלי לעגל פינות לטובת הסקופ הרגעי, יכולת ניתוח גבוהה של המציאות, דיוק מרבי בעובדות, יושרה וחוכמה, לצד נאמנות בלתי מתפשרת למקורות שמעולם לא הסגיר - וכל אלה מתובלים במנה הגונה של שנינות וחריפות, חוש הומור מושחז וציניות דקה מן הדקה, ולא פחות מכך, אהבה בלתי מתפשרת לשפה העברית.
תירוש החל את דרכו העיתונאית בכתיבה לעיתון בית הספר הממ"ד מוריה בתל אביב ולעלוני סניף תל אביב של בני עקיבא, ששכן במרחק שני רחובות מביתו ביהודה הלוי 108. כשקמה המדינה בהיותו בן 12, כבר החל להתעסק בפוליטיקה, ונהג להגיע שוב ושוב מבית הספר אל המשכן הראשון של הכנסת על חוף ימה של תל אביב, כדי לחזות מקרוב בגדולי האומה.
עורך מעריב השני, אריה דיסנצ'יק, גילה אותו כשכתב בעיתון "הצופה", וגייס אותו לשמש כתב מקומי בחולון עיר מגוריו ובת ים הסמוכה. אבל עד מהרה גילה שהכובע המקומי קטן עליו, והטיל עליו, במקביל למשימתו המוניציפלית, משימה כמעט בלתי אפשרית, וברמה הלאומית: לפרוץ אל העולם היהודי שמעבר למסך הברזל בשנים שעדיין היה אטום לחלוטין, ולסקר את מאבקם המופלא של היהודים לשוב לעמם ולמולדתם ההיסטורית. בלילות, לאחר עבודה מפרכת בשוטף, התקשר תירוש טלפונית אל מעבר למסך בזכות מספרי הטלפון הסודיים שהיו רק ברשותו, ושוחח בעברית, אנגלית ויידיש עם פעילים יהודים, וכך ליווה את מאבקם ההרואי - אם במילות עידוד ונחמה, ואם בפרסום ידיעות בלעדיות שהועתקו ממעריב לעיתוני העולם והעניקו את הגב הבינלאומי למאבקם של הדיסידנטים.
התמחותו בסוגיה הפכה אותו לשליח סמוי של ארגון "נתיב" – לשכת הקשר עם יהדות ברית המועצות, שבשליחותו הגיע פעמים רבות לברית המועצות, ולמרות הסיכון הגבוה חילק ספרי קודש, ספרי לימוד עברית וספרי הגות ציונית, קלטות אודיו וּוידיאו וגם תשמישי קדושה, ליהודים שכמהו להזדהות עם יהדותם.
גם כאשר עבר לשמש ראש הדסק הפוליטי של מעריב – כתבנו לענייני מפלגות, המשיך בקשרים עם יהדות ברית המועצות. כאן בארץ היו לו מקורות מדהימים לסקופים הבלעדיים שסיפק לעיתון. כל שועי המדינה ומנהיגיה היו מקורותיו. כולם ידעו שהוא לעולם לא יסגיר אותם.
תירוש נועד לשמש שליח מעריב בוושינגטון ונערך ליציאה ב־1982. אך אז פרצה מלחמת לבנון הראשונה, שבה נפצע בנו אילון, והוא נשאר בארץ. עורך מעריב דאז שמואל שניצר, שהתפעם ממידותיו וממקצועיותו, מינה אותו לשמש רכז הכתבים במעריב, ולימים עורך חדשות ראשי.
מעמדו הבכיר של תירוש בתקשורת מעולם לא סנוור את עיניו. הוא הצניע לכת. לא גבה לבו ולא רמו עיניו. וכשנתבקש לחלוק ניסיונו עם סטודנטים לתקשורת, עשה זאת ברצון, בכישרון ועם חוש הומור ענק, שהפך אותו לאהוב הסטודנטים.
תכונותיו כאדם וכעיתונאי מושחז אוהב העם והמדינה הובילו אותו מתפקיד עורך החדשות הראשי לשמש סגן בכיר ויד ימינו של עידו דיסנצ'יק, עורך מעריב מ־1985 עד 1991. "הוא היה המקצוען ביותר והטוב ביותר מכל סגני העורך. הייתה לו כיפה סרוגה מתונה מאוד, לא דומה לאלה של היום", אמר עליו. עורכו וידידו ניצב כבר אז שמאלה חזק ממנו, אך הוא מעולם לא נכנס לוויכוחים תיאולוגיים עמו, פרט להזמנתו מדי פעם לסעודות ליל שבת בביתו בחולון. דיסנצ'יק: "אמרתי לו שאני בא במכונית, והוא אמר: 'אני יודע, אבל אם אתה ובתיה לא תהיו איתנו, אתם תהיו במקומות עם חטאים יותר גרועים. אז לפחות כמה שעות הרווחתי עליכם לטובה'".
