רצף האירועים בתיכון הגימנסיה העברית בתל אביב הציף מעל פני המים נושא שכמעט לא עוסקים בו – מערכת החינוך, ומה היא בעצם מלמדת את הילדים שלנו בזרם החינוך הממלכתי. לפני שני עשורים או קצת פחות המילה הדתה נכנסה לחיינו בקול צעקה ומאז כל מה שיש בו ולו אלמנט יהודי קטן זכה לכינוי הדתה. כהמשך טבעי לתהליך, עם השנים גם חינוך לציונות הפך בחוגים מסוימים לפסול והוצג כלאומנות. בעיר תל אביב מי שרוצה חינוך מסורתי ציוני צריך לפנות לחינוך הממלכתי דתי. בחינוך הממלכתי אנחנו מגדלים את אנשי העולם הגדול – אנשי הרוח והמדע ולשם כך בגרות בתנך זה די והותר.
במקביל אנחנו כהורים הפכנו אדישים לתכנים שהילדים שלנו סופגים במערכת החינוך. נוצר מעין חוזה מוזר– בתי הספר ייקחו את הילדים שלנו, ינסו ללמד אותם מה שהם יכולים ואנחנו, ההורים, בתמורה נודה להם על כך. התקשורת שלנו עם המורים הולכת וקטנה ככל שהם גדלים, וחלק מתכני הלימוד מועברים דרך אפליקציות וספרים דיגיטליים שמשעבדים את הילדים שלנו למסכים עוד יותר.
אך הילדים שלנו, לעומתנו כנראה, מאסו במצב הקיים - ומשהו בחלק מתוכניות הלימודים גרם להם לזעוק חמס. הטבח הנוראי של השביעי באוקטובר העביר להם שעור מזורז בתולדות עם ישראל ובחשיבותה של מדינת הלאום של העם היהודי יותר מכל מה שמערכי שעורים יוכלו אי פעם להעביר. רבים מהם חיבקו את הלאומיות החדשה שפקדה את המדינה ונתנו לה לעצב את אופיים.
ראינו זאת בעיקר בתיכונים בתל אביב. עוד בימי הלחימה הראשונים ילדים בתיכון ננזפו ע"י מנהלם כי הגיעו לבית הספר עטופים בדגל. מנהל התיכון, שראה במעשה אקט לאומני וקרא לתלמידים לשיחת בירור זכה לעשרות תלמידים נוספים עטופים בדגל בחצרות המוסד בו הוא מלמד בימים שלאחר מכן. אירוע נוסף לא אחר לבוא, כאשר מנהלת תיכון אחר שיתפה פוסט ברשת החברתית על המצב ההומניטרי בעזה. גם בתיכון הזה ראינו נוער זועם וכועס יוצא נגד המנהלת כאשר שבה לנהל את בית הספר לאחר השעייתה.
עם זאת, האירוע בשבוע שעבר בתיכון העברי הראשון, הגימנסיה הרצליה, היה אירוע מסוג אחר. צריך להודות ביושר, אם היינו רואים מנהל מוסד חינוכי במדינה מערבית מנסה להוריד בכוח תפילין מילד יהודי - היינו מזדעקים שמדובר באירוע אנטישמי וחמור. איכשהו, כשזה קורה כאן במדינת הלאום של העם היהודי אנחנו מצליחים לחיות עם זה בשלום – כי כאן כאמור כל סממן יהודי הוא הדתה וכל ביטוי לציונות הוא לאומנות. אמנם, עיריית תל אביב קבעה זה מכבר שאין להקים דוכנים סביב מוסדות לימוד כולל דוכני תפילין וכנראה שהחב"דניק פעל שלא בהתאם להנחיות - אך ראשית אין זה מצדיק את התנהלותו הגסה של מנהל התיכון, זאב דגני, ושנית, מי שהתראיין בערוץ מרכזי ותמך בסרבנות, שהיא עברה פלילית לפי חוק העונשין, הוא האחרון שראוי להלין על אלו המפרים תקנה עירונית.
דעותיו של דגני ידועות וכמנהל בית הספר העברי הראשון הוא הראה במהלך השנים סובלנות רבה לקולות קיצוניים, כגון שוברים שתיקה ובצלם. רק בשנה שעברה קיים מעין כנס נגד דיקטטורה שעסק בסרבנות ובמסגרתו התיר לסלאח דיאב, מחבל מורשע, לדבר לפני התלמידים בשם הפלורליזם. מסתבר שהפלורליזם בגימנסיה הוא חד סטרי כי תנועת אם תרצו המקדמת ציונות למשל, ומייצגת תפיסת עולם שונה מזו של דגני - מעולם לא הוזמנה לשום כנס או שיח עם תלמידיו.
כידוע, המטוטלת תמיד נעה לצד השני בסופו של דבר והניסיון של מנהלי בתי ספר להציג לתלמידיהם דעה יחידה העלה חרס בידם. נערים ונערות בגיל ההתבגרות אוהבים להשתייך ולהרגיש חלק מחברה וכך קרה שאירועי השביעי לאוקטובר סייעו לרבים מהם לגלות את שורשיהם. במקרה המצער השבוע הוביל דגני במו ידיו לגל של תלמידים שהניחו תפילין באותו בוקר לא רק בבית ספרו אלא בעוד תיכונים ברחבי העיר. מפתיע שאיש שבחר לעסוק בחינוך כמשלח ידו לא השכיל להבין שלעיתים מתבגרים עושים ההפך ממה שאומרים להם.