באוקטובר 1953 פרסם בן־גוריון את מסמך “18 הנקודות” שבו הוגדרה לראשונה תפיסת הביטחון הישראלית. הרתעה הייתה אבן יסוד במסגרת מסמך זה ובכל גרסה של דוקטרינת ביטחון ישראלית מאז ועד היום. 20 שנה מאוחר יותר באה מלחמת יום הכיפורים והוכיחה כי ההרתעה התפוגגה כלא הייתה. 50 שנה לאחר מכן הגיעה מתקפת חמאס והוכיחה שוב כי ההרתעה היא יכולת חמקמקה הדורשת תחזוקה מתמשכת. כעת עלינו להתרכז בבנייתה מחדש כמה שיותר מהר ובשימורה לאורך שנים ארוכות.
צה"ל מאשר: הכוחות מזרימים מים לתוך מנהרות חמאס ברצועת עזה
יואב גלנט טוען: כך נתמודד עם מטחים נרחבים לאזור חיפה
הרתעה נוצרת על ידי בניית תודעה אצל האויב בארבעה רכיבים מרכזיים:
מודיעין מדויק על יכולות וכוונות: כדי שהאויב ידע שאין ביכולתו להסתיר מאיתנו דבר. ב־7 באוקטובר ובחודשי המלחמה שבאו בעקבותיו, נוכחנו לגלות שהמודיעין על יכולות חמאס היה חלקי בלבד והמודיעין על כוונותיו היה מוטעה לחלוטין.
יכולות הגנה: כדי לנטוע אצל האויב את ההבנה שהתקפותיו תיבלמנה בלי לגרום נזק ממשי. ה־7 באוקטובר הוכיח כי חומת המגן שפרשנו מחוררת למדי למרות הון עתק שהושקע בה.
יכולות תקיפה: כדי שהאויב ידע את היקף המכות העתידות ליפול עליו במקרה של עימות. בתחום זה יש לנו יכולת טובה בזירות השונות, אבל גם כאן יש מקום לשיפור ניכר. למשל, התלות המוחלטת שלנו בחימוש אווירי המגיע מארצות הברית חייבת להיות מוחלפת ביכולת ייצור עצמית.
מוכנות להפעלת כוח לא פרופורציוני: כדי שהצד השני יהיה מורתע, האויב צריך לחשוב שבכל רגע נתון קיימת האפשרות ש“בעל הבית ישתגע” ויכה בו ללא רחמים.
מבין ארבעת הרכיבים, זהו כנראה החשוב ביותר, כי הרתעה היא מושג פסיכולוגי הרבה יותר מאשר פיזי. זהו גם תחום שבו יש לנו חולשה מובנית בהיותנו חברה שוחרת שלום ופלורליסטית, שבה מתקיים מגוון דעות. אויבינו מודעים היטב לחולשה זו והיא מהווה שיקול מרכזי בתפיסת המציאות שלהם כפי שבאה לידי ביטוי בנאום “קורי העכביש” המפורסם של נסראללה במאי 2000. השמדת רובע הדאחייה בביירות ב־2006 הדגימה לנסראללה את טעותו ותרמה להרתעתו לאורך שנים. נראה שב־6 באוקטובר גם סנוואר חשב שאין לישראל את הנחישות הנדרשת למלחמה כוללת על כל משמעויותיה ההרסניות ל”בלתי מעורבים” החיים בעזה. הוא גם חשב שנימנע מתקיפה של מתחמי בתי חולים ולכן מיקם שם את מפקדותיו, ובסוף נובמבר הוא שוב טעה לחשוב שלחץ בינלאומי וגינויים של הרג נרחב של אזרחים יעצרו את ישראל מלחדש את הלחימה אחרי עסקת השבויים הראשונה. פעם אחר פעם הוכיחה ישראל כי בשעת משבר היא לא נרתעת מהפעלת כוח מסיבית - לא למטרות נקמה, אלא לצורך יצירת הרתעה לעתיד.
לסיום, חשוב גם להבין כיצד יש לדברר את ההרתעה. בתחילת המאה ה־20 הגדיר נשיא ארצות הברית דאז תיאודור רוזוולט את מדיניות ההרתעה האמריקאית בעזרת הביטוי "Speak softly and hold a big stick", ונשיאים אמריקאים רבים שבאו בעקבותיו המשיכו לנקוט מדיניות זו. אצלנו, למרבה הצער, נשמעים יותר מדי דברי רהב על המכות שננחית על אויבינו. אמירות אלו פוגעות בהרתעה יותר מאשר הן מחזקות אותה. המעשים הם אלו המייצרים תודעת הרתעה ולא הדיבורים – או אם לצטט את הסרט “הטוב, הרע והמכוער”:
"If you want to shoot, shoot – don’t talk".
הכותב הוא פרופ' בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון, חבר דירקטוריון ויועץ לחברות וארגונים