השנה היא 2024. אם ננסה לשים בצד (בלא הצלחה) את המלחמה הקשה שהפכה למציאות חיינו לפני חמישה חודשים, אי אפשר שלא להיזכר בקאמבק שעשה השד העדתי עד ממש לא מזמן. היום כבר לא קוראים לו מזרחים ואשכנזים, אולי רק בכנסת, ומעדיפים לכנותו בשם המכובס משהו 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה'. ועל שום מה? כדי להיזכר בעוד הבדל שיש בינינו, למרות שמדובר במעט בניגוד לפעם.
הרבה לפני הסערות חסרות התכלית הללו, היו את אלה שהבינו שעל ישראל להשתנות, ועשו כל מה שהם יכולים בשביל להוות את אותה דרך שכיום נראית לנו טריוויאלית. אחד מהם היה צ'רלי ביטון שהלך בשבוע שעבר לעולמו.
כנצר לעולים ממרוקו מצד אחד, ולדור שני לשואה מצד שני, הבנתי יחסית מוקדם שמדינת ישראל כשלה, ועודה כושלת, בקליטת עולים. הפעם הראשונה שהפנמתי את זה הייתה בעבודת השורשים, שאם כבר מדברים ממש לא צריכה להיות בזמן החטיבה, עת גיבוש תחושת האמון על העולם. אז שמעתי על המעברות, והריסוסים למיניהם, בתי הספר המקצועיים שהוצעו כאילו במקרה והפער לעומת השפע במרוקו, ומנגד על אי היכולת להשתקע פה אחרי תלאות השואה ותחושת הנרדפות, ומה אומר לכם? נשמע שפשוט לא היו מעוניינים פה בעולים חדשים מאף מדינה.
אבל בין לשמוע כילדה שבדור שלה העניין העדתי הוא לא יותר מקוריוז משעשע על מאכלים ומנהגים ללחוות את כל זה יש פער אדיר. ואין לי ספק שתנועת הפנתרים השחורים עשתה משהו בנדון, לפחות בכל הנוגע לקבלת יהודי צפון אפריקה בישראל.
אאמל"ק לכם: הפנתרים השחורים הוקמה ב־1971 בשכונת מוסררה בירושלים, זאת כמחאה על קיפוח מזרחים מקום המדינה. חבריה אמנם נקטו בפעולות קיצוניות יחסית לתקופה זו, אבל הגינוי התקשורתי והציבורי היה מוגזם לאין שיעור מהמתרחש בשטח. ואם זה לא מספיק, לאחר הפגנות, עימותים עם שוטרים, והתנגדות לפועלם של חברי הפנתרים, הייתה זו ראש ממשלת ישראל דאז גולדה מאיר ז"ל שטענה כי, לדבריה, "הם לא נחמדים". עוד שמן למדורה הרוחשת ממילא. ספוילר: התברר שדבריה סולפו מעט, אם כי רוח הדברים הייתה ברורה.
צ'רלי המשיך את דרכו הציבורית בכנסת ישראל כפעיל שמאל, וניסה להוביל להשכנת שלום. המאבק שלו לצד חבריו לשכונה בירושלים אמנם כלל לא מעט אינטריגות, אבל הוא העלה לסדר העדיפויות את חוסר השוויון המשווע באותם ימים נגד הנמנים על המוצא המזרחי. איך שלא נסובב את זה, תוצאות המחאה השפיעו גם עשורים אחר כך.
אני חושבת שגם אני, כילדת תערובת שנהנתה מאז ומתמיד מכל העולמות (ונחרדה מסיפורי הזוועה), חייבת את תודתי לצ'רלי ביטון. מעולם לא חשבתי שהאפשרויות שלי אחרות, מוגבלות יותר, מוטלות בספק, וזה אפילו לא עלה כאופציה. קיפוח אף פעם לא היה נחלתי, ואישית אני חושבת שגם לא נחלתנו כחברה. זה לא הגיע בוואקום, וזה לא מובן מאליו, גם אחרי יותר מיובל שנים מאז אותם מאבקים. תודה על שסיכנת את המוניטין שלך בשביל להוכיח שכולם נחמדים, סליחה שמצאנו כל כך הרבה הבדלים בינינו מאותו רגע ואילך.