לאחרונה התכנסה בכנסת ה"שדולה למען האישה הדתית והחרדית", בראשות חברת הכנסת, לימור סון הר-מלך. לכאורה, סימן ברכה ומקור לתקווה עבור כל אישה דתית, המייחלת ופועלת מכל הלב גם לקידומן של נשים דתיות וחרדיות, וגם לחיזוק המשפחה; ערכים המשולבים ומשלימים זה את זה. אבל, לצערי, רק לכאורה. מבלי להיכנס לפרטי אותה בושה שאחזה בי לנוכח חילופי הדברים הנמוכים והמביכים (ניסוח מעודן) בין חלק ממשתתפות הכנס, עמד הדיון כולו, כמעט שעתיים וחצי, בסימן של החמצה והשאיר טעם חמוץ בפה.

המון נשים ונשים דתיות הרימו תרומה לא מבוטלת למאבק האזרחי והחברתי, על רקע המלחמה שעדיין מתנהלת. התנדבותן ופעילותן ראויות לכל מילת שבח; הן היו והינן חלוצות בבתי החולים, בטיפול מסור וחם בפצועים ובמשפחותיהם, בדאגה לרווחת הלוחמים בחזית, באיסוף מצרכים, בטיפול בגופות ובענייני קבורה וטהרה, לא עלינו, ובעזרה משמעותית וחשובה למפונים מעריהם ומבתיהם. כל אלה לא יסולאו בפז. אבל האג'נדה החרד"לית, הפוליטית, השתלטה על דיוני השדולה והשתדלה להעלים את כל היתר.

כותרת הדיון בישרה על "גבורת נשים במלחמת חרבות ברזל". כל משתתפת תמימה, בוודאי ציפתה לשמוע, בין היתר, דוגמאות ותשבחות גם על חלקן החשוב, והבלתי מעורער, של אלפי חיילות  בהן דתיות, המשרתות בצה"ל ובכוחות הביטחון; טנקיסטיות, תצפיתניות, לוחמות קרקל, רבש"ציות בכיתות הכוננות, נשות רפואה בקווים הקדמיים ועוד. לשמוע  על גילויי גבורה אמיתיים, תוך קידוש שם שמיים, של קצינות ושוטרות ונשות אנשי ביטחון, שיצאו ובאו לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים, כהגדרתה של דבורה הנביאה וגיבורה בעצמה. וַתְּהִי הָאֱמֶת הזאת נֶעְדֶּרֶת. 

ח"כ סון הר-מלך והשדולה מדאיגות אותי, כאישה דתית, במקום בו הייתי אמורה להתעודד. לא בשל היותה חברת מפלגת "עוצמה יהודית" (הגנתי עליה, ציבורית, כאשר הוקפה באופן מטריד על-ידי כוחות מג"ב), אלא בעיקר משום שהחברה והשיח התקשורתי נוטים להכליל ולראות בעמדותיה ובעמדות שהושמעו בכנס את מיצגיה הבלעדיים של התפיסה הדתית והחברתית כולה ביחס למעמד נשים ולקידום נשים. ולא היא.

הברית בין השמרנות החרד"לית לבין העסקנות החרדית גרמה לכך שנשים מאמצות אג'נדה שוביניסטית, ולכן התעלם הכנס במופגן מאלפי צעירות, ובתוכן מאות דתיות, המשרתות שירות משמעותי בצה"ל. עולה מכך, שאותה התנגדות קנאית לכל מעשה המתפרש, רחמנא ליצלן, כקִדמה (progress) ומודרניזם, נשלל על הסף ומעודד חזרה לתפקידים המסורתיים של אישה במטבח, בפקידות ובהוראה. כל זה, כמובן, באצטלת קדושה ומורשה. ללא מורכבות וללא התמודדות עם אתגרים הנקשרים עם פמיניזם ופמליזם (משפחה)

אין צביעות גדולה מזו; לולא המאבק לליברליזם חברתי, לא הייתה לח"כ סון-הר מלך הזכות להיבחר לכנסת. לולא הפרוגרסיביות המגונה על ידי בעלי האג'נדה הזו, נשים לא היו תופסות עמדות חשובות במדע, באקדמיה, ברפואה ובחיים הציבוריים. וכן, גם בצבא. לולא הפמיניזם המודרני, אי אפשר היה לנסח מחדש את חלוקת התפקידים המסורתית במשפחה ונשים היו ממשיכות להיות תלויות ברצונם, בהחלטותיהם ובטוב לבם של גברים "מתחשבים". 

ח"כ סון הר-מלך מייצגת, במודע או שלא ברצונה, את אותו רדיקליזם שמרני, שיעדיף לא פעם לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט. במקום לחבק ולהכיל ולתת מקום של כבוד גם לנשים, שאולי חושבות ופועלות אחרת, העדיפה השדולה הזו למעשה להדיר נשים דתיות שלא קשורות ולא חושבות כמו המחנה ה"נכון".

אין פה רק חוסר הכרה וחוסר הכרת תודה. יום האישה הבינלאומי, והחודש הבין לאומי שמצוין, בא להזכיר לכולנו, גם לבאי אותו כינוס, שיש נשים, דווקא נשים, שכורתות את הענף עליהן הן עצמן יושבות.

הכותבת היא יו"ר הוועד המנהל של התיאטרון הקאמרי, לשעבר יו"ר "אמונה"