מה יש יותר ברמת גן – עליות או מורדות? התשובה לשאלה זו היא כמובן שהמספר זהה, כי כל עלייה היא גם מורד, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. לא כך הדבר אם שואלים את אותה השאלה לגבי דרך. דרך החיים למשל, שעליה נאמר כי היא דומה פעמים רבות לרכיבה על אופניים בעלייה: אם אתה לא ממשיך כל העת לדווש, אתה עלול להתגלגל לאחור. מיד נגלה את הקשר בין תופעה זו לבין הצבעה בבחירות.
ביידן בצעד דרמטי: יכריז על הקמת נמל בעזה להכנסת סיוע הומניטרי מהים
"הרנסנס נגמר": יהדות ארה"ב לקראת שנים קשות | כך זה ישפיע על כולנו
בבחירות לרשויות המקומיות לפני כשבוע וחצי הצטמק שיעור ההשתתפות הממוצע לעומת 2018 ועמד על 53.8% בלבד. כלומר כמעט אחד מכל שני תושבים נהנה מיום השבתון שהוענק לו, אך לא הלך לקלפי.
מי אשם באדישות הזאת של המצביעים: המועמדים הבלתי מושכים או הבלתי ראויים? הפוליטיקה המושחתת הגורמת לסלידה ולמיאוס של האזרחים? או העצלנות של התושבים עצמם? ייתכן שכל התשובות נכונות, אך בוודאי יש כאן תעודת עניות לאזרח שהשתמט.
אדם שלא טורח ללמוד מי הטוב יותר או הרע פחות מבין המועמדים או הרשימות המתמודדות, וכתוצאה מכך לא הולך להצביע, לא מבין כי בהתנהגותו זו הוא מחזק אולי את המועמד הגרוע מבין המתמודדים. קשה לומר כי הוא ניחן בתבונה יתרה. הוא מניח לאחרים לקבוע עבורו את המציאות, ולאו דווקא לטובתו.
הימנעותו מהצבעה גם תורמת לשם הרע שיצא לפוליטיקה. דמוקרטיה היא משטר של בלמים ואיזונים לכוח השלטוני, והאזרח הוא נדבך חשוב בתוך חומת הבלמים והאיזונים הזאת (עובדה שלא מדגישים מספיק בלימודי האזרחות). אם האזרח לא תורם את חלקו בהשתתפות בהליך ההצבעה ("דין הבוחר") ובבקרה מתמדת על משרתי הציבור, מתערער כל המבנה הדמוקרטי.
אזרחות משמעה אחריות אישית, יומיומית וכוללת על מה שקורה בסביבת החיים שלך, בין שמדובר ביישוב ובין שבמדינה כולה. אדם שמנסה להתחמק מאחריותו זו, יכול באותה מידה לוותר על הדמוקרטיה – שלטון העם וחופש הפרט – ולחזור למעמד העבדים או הצמיתים (הווסאלים) של ימי הביניים. והשלטון – הוא דווקא מייחל לאזרחים פסיביים שלא יפריעו לו לעשות שימוש בכוחו ובסמכותו כאוות נפשו.
קמים מהכורסה
איינשטיין אמר כי העולם לא יושמד על ידי אלה שעושים רע, הוא יושמד על ידי אלה המסתכלים מהצד ולא עושים דבר. אדישות, גם אם היא נגרמת מייאוש, היא בגדר מותרות למי שרוצה להפוך את המציאות לטובה יותר. הוא שאמרנו – מי שמפסיק לדווש, עלול למצוא עצמו מתדרדר לאחור.
האדישות שלנו לא רק מייצרת שלטון רע ואולי גם מושחת, היא גם מספקת לנו תירוץ מפוקפק לא לשפר את התנהגותנו שלנו, בנימוק שאנו נוהגים באותה הדרך שבה נוהגים נבחרי הציבור. כך יצרנו לנו במו ידינו אפקט של ביצה ותרנגולת. חשוב שנזכור שהנורמות הפסולות לא נולדו בחוגי השלטון, בדיוק כשם שהמנהיגים לא נולדו בשלטון, אלא התהלכו כאן בתוכנו והיו אזרחים כמונו. בהגיעם לעמדות שלטוניות, המשיכו לנהוג לפי אותן הנורמות החברתיות המאפיינות אותנו, כגון העדפת אינטרסים על פני ערכים, וקידוש האגו והיצרים.
כל עוד בכביש ובמרחב הציבורי שוררת תרבות התנהגות שלפיה החוק לא נוצר עבורך אלא רק עבור אחרים, בל נתפלא אם סיעות בכנסת יובילו מהלך למתן פטור מנשיאה שוויונית בנטל השירות בצה"ל.
השינוי צריך לפיכך להתחיל בנורמות ההתנהגות שלנו, ועליהן אנחנו אלה שמופקדים. יש מונח אחד שלו יאומץ על ידי החברה שלנו כנורמת התנהגות מנחה, יוכל להסדיר מצב בלתי תקין זה. הוא נקרא הגינות – התייחסות לזולתך בכבוד, ביושר ובהתחשבות, בלי לנצל חולשות או מצוקות. לצערנו, הגינות היא מוצר במחסור בישראל, גם בחיי החברה והכלכלה וגם בפוליטיקה.
גישה של אפס סובלנות לחוסר הגינות, משמעותה לא רק שלא לתת יד לתופעות הפסולות, אלא גם לנקוט פעולה מעשית נגדן בכל מקום, וגם בקימה מן הכורסה הנוחה ובהליכה לקלפי. הדבר היחיד שניתן לשנות מן הכורסה הוא את הערוץ בטלוויזיה. אין לנו שלט רחוק לשיפור השלטון לאחד אחר, טוב יותר. הטוב שאנו מבקשים לראות, תלוי בנו ובפעולתנו, לא באדישותנו.
בואו נזכור זאת לקראת סיבוב הבחירות השני ברשויות המקומיות שייערך ביום ראשון, ולקראת הבחירות העתידיות לכנסת. אלה הם המבחנים הבאים בתור לאדישות שבקרבנו.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
[email protected]