הבנים הרשעים השתלטו על שולחן הסדר של ישראל

בשנות ה־80 במגזר הסרוג נהגו להציב כיסא ריק לצד שולחן ליל הסדר. הכיסא נועד לאסירי ציון שנשלחו למחנות עבודה על ידי השלטון הסובייטי. היו זמנים.

למשפחות נזקקות ולמפונים: בני ברית ישראל מחלק אלפי סלי מזון לפסח

השנה מתאספת מדינת ישראל סביב שולחן ליל הסדר, כשלצד השולחן שלושה כיסאות ריקים. האחד, של תושבי עוטף עזה שטרם חזרו מבתיהם או שמתחילים לחזור לבתים הרוסים ונאלצים להתחנן על כל שקל. השני, של המפונים מהצפון שגם הם לא יחגגו את סדר הפסח איש בביתו. השלישי, מוכתם בדם, הוא כיסא החטופים. ויש גם את הרביעי, לא ריק אבל חורק ומאיים להישבר. כיסא אנשי המילואים ובני משפחותיהם.

איך הגענו עד הלום? איך הידרדרנו למציאות שבה חלפו שישה חודשים מחג שמחת התורה שהיה לאסון, ומדינת ישראל חוגגת את ליל הסדר עם כיסאות ריקים סביב שולחנה? התשובה היא שזה התרחיש שמתגשם כשהבן הרשע משתלט על הבית.

הבן הרשע לאו דווקא מתנגד לעריכת הסדר. הוא סוקר במבט חומד את המפה הצחורה, את כלי הכסף והקריסטל, את היין המשובח. מתבשם מריח טלה עם עשבים שעולה מקדרת החרס. כשהוא שואל את שאלתו המסורתית, קנאה מדברת מגרונו. ״מה העבודה הזאת לכם?״ לכם, ולא לו כי אינו בעל הבית. אינו שליט. השולחן, הכלים, המאכלים שייכים למישהו אחר. לאבות המייסדים. לאשכנזים. לבורגנים. לשופטים. להייטקיסטים. הוא תובע להחליף בכוח את האליטות. הוא סונט בבוז ובלעג, ״מה המדינה הזאת לכם״? הבן הרשע, הוא מהפכן.

ובעיקר, הוא לא ציוני. לעתים הוא אנטי־ ציוני בגרסת השמאל הקיצוני, ממאיר וילנר עד לעופר כסיף, כמו המרצה ענת מטר שמעלה על נס את המחבל המת וליד דקה, מנוחתו גיהינום, ושאר אנשי ציבור ואנשי רוח הדוגלים במדינת כל אזרחיה. לעתים התנגדותו לציונות נובעת מהשקפתו הדתית, ע״ע ההנהגה החרדית שמנחה את צאן מרעיתה להתנכר לסמלי המדינה ולהסתגר מאחורי חומות האוטונומיה כדי לא לבוא במגע עם אחיהם שמעבר לחומה.

לעתים הוא דוגל בגישה הפוסט־ציונית, שלפיה הגיעה שעת הכושר לסלק את המדינה החילונית לכאורה על מוסדותיה ולהחליפה במדינה דתית, על פי חזון הזרם החרד״לי. ולעתים הוא סתם חומד לכסף, לקרקעות, לג׳ובים, כמו תנועת הפנתרים השחורים, שבגלגולה החדש השתדרגה לאסכולת ישראל השנייה.

כשהבן הרשע מצליח להשתלט על שולחן ליל הסדר ולו לפרק זמן קצוב, הוא לא מקפיד על נימוסי שולחן. הוא גם לא שומר על הכלים היקרים ולא מחלק את האוכל לכל המסובים. רק מקורביו יקבלו מנה, כל השאר מוזמנים לעוף אם משום מה לא מתחשק להם ללכת לישון רעבים. זו הדרך שבה הוא מפרש את הדמוקרטיה. כשהוא מדקלם ״כל דכפין יבוא ויאכל״, הוא מסייג את ההזמנה לאנשי שלומו בלבד. העוינות הגלויה שהוא מפגין כלפי מוסדות המדינה, הפקידות שלה ואפילו לפיקוד הצבאי ולטייסים, היא ביטוי מובהק של גישתו ״מה המדינה הזאת לכם״.

כששר השיכון תוהה, ״מה שייכת ממשלה למלחמה״, הוא אומר: ״מה המדינה הזאת לכם״. כשהרב הראשי מאיים, ״נלך מכאן אם תגייסו אותנו לצה״ל״, הוא אומר: ״מה המדינה הזאת לכם״. כששר האוצר מסרב לשחרר מליארדים קואליציוניים, ומנסה להתנות הקצאת תקציבים לתושבי הצפון בסיכום שלפיו התקציבים יעברו דרך משרד השרה אורית סטרוק, אשת מפלגתו, כדי להצדיק את המימון המופרך של משרדה ולהרוויח הון פוליטי, הוא אומר: ״מה המדינה הזאת לכם״. כשבעיצומה של מלחמת קיום הממשלה עסוקה במציאת דרכים עוקפות כדי למנות מקורבים לרבני ערים, היא אומרת: ״מה המדינה הזאת לכם״.

כשלשכת ראש הממשלה, רעייתו, שר האוצר וחברי סיעות הליכוד ועוצמה יהודית מנהלים קמפיין שנאה נגד החטופים, הם אומרים: ״מה המדינה הזאת לכם״. מיותר לציין כי כל הניסיונות להעביר את חוק הגיוס ולהנציח חוסר שוויון בנטל הם אמירה בוטה: ״מה המדינה הזאת לכם״. ולא כל כך משמעותי אם שר התרבות והספורט אכן הטיח בתושבי הצפון: ״שום דבר לא ירצה אתכם״. מיקי זוהר התנער מדבריו לאחר מכן, אך זו המדיניות.

ארבעה בנים שונים
ארבעה בנים מרכיבים את הזירה הפוליטית והציבורית באשר לשיח הפנים־יהודי. חכם, שהוא ממלכתי, מחויב למדינה, לא למגזר ולא לשבט. מכבד ומוקיר את סמלי המדינה, משרת אותה בשדה הקרב ובשוק העבודה ובעיקר, מודע לצורך באחדות ובקואליציה רחבה. אלה הם תומכי מרכז וימין ממלכתי. מצביעי גנץ, לפיד, ליברמן, סער.

רשע, מי שמוציא את עצמו מן הכלל ומעמיד את טובתו ואת הישרדותו הפוליטית בראש סדר העדיפויות. אלה הכוחות המובילים בקואליציה, אך לא כל כולה: הקואליציה כוללת גם את הבן התם. ללא תמיכתו לא הייתה מגייסת 64 מנדטים, וירידתה בסקרים הוא משום שהבן התם נרתע מהתנהלות האח הגדול.

הבן התם הוא אותם אנשים שתומכים בעמדות קשוחות ומובהקות אם בתחום המדיני ואם בסוגיות דת ומדינה, אך לא רוצים מהפכות, חפצים בהתנהלות ממלכתית ובעיקר לא נשארים אדישים למראה שלושה כיסאות ריקים לצד שולחן ליל הסדר. אלה הם מצביעי הליכוד, שתומכים בגישת שר הביטחון בעניין חוק הגיוס, מצביעי ש״ס העובדים והמתגייסים והמודעים לצורך בשוויון בנטל, מצביעי סמוטריץ' שלא שותפים לתמיכתו בחוק הגיוס ולהתנכרותו לחטופים ולמפונים. ויש גם את השמאל הציוני, שמחפש היום את דרכו הפוליטית. אף הוא הבן התם.

ומי שלא יודע לשאול, הם ישראלים שמדירים את רגליהם מהקלפי ביום הבחירות, ויהודי התפוצות שאף הם לא נוטלים חלק בהחלטות. כולנו אחים. כל ארבעת הבנים מקומם ליד שולחן ליל הסדר הלאומי, כולל הבן הרשע. רק שמדינת ישראל למדה על בשרה כי אסור לתת לו לנהל את העניינים. כי הוא ממשיך לזלול ולחטוף כלי כסף וללכלך ולהרוס ולהשתולל גם כשחייבים לארוז את הלחם שטרם הספיק להחמיץ ולצאת לדרך. אין לו אחריות לאומית.