לשפשף את העיניים ולא להאמין. איך יכול להיות שאזרחי מדינה שנמצאת תחת איום בטחוני תמידי ממשיכים לדווח שנה אחר שנה, על רמות אושר, סיפוק ומשמעות המציבים אותה בצמרת המדינות הטובות בעולם. רק לפני כחודש ישראל המשיכה לככב במקומות הראשונים בדוח האחרון של האו"ם, יחד עם פינלנד ודנמרק. ישראל ממוקמת הרבה מעל למדינות משגשגות אחרות כמו ארה"ב, בריטניה או גרמניה (יש לציין שהסקר הנוכחי בוצע לפני ה ה7/10).
פולחן אישיות מאיים על חירות האדם: מה אפשר ללמוד מההגדה של פסח?
על סדר ואי סדר: איך לעבור את הפסח בשלום?
אחד ההסברים למציאות מוזרה זו טמון להערכתי ב...ליל הסדר ובערכים שהוא מסמל ומנחיל. בלוח השנה שלנו, אין עוד חג או אירוע שהחברה היהודית בישראל מציינת אותו כמו ליל הסדר. למעלה מ-90% מאיתנו ישבו סביב השולחן ויקראו את ההגדה. אפשר להניח שאם האירוע הזה לא היה משרת צורך עמוק שלנו, לא היינו חוגגים אותו בהיקפים כה נרחבים. אז מה הסוד שלך ליל הסדר?
משפחתיות חזקה
המחקר מוכיח שמשפחתיות יוצרת חוסן. העובדה שבליל הסדר אנו יושבים יחד, הילדים הקטנים ששרים 'מה נשתנה' יחד עם המבוגרים חסרי הסבלנות; הבן החכם עם הרשע, הימני והשמאלני, מבססת תחושת בטחון עמוקה. גם אם אנחנו רבים ולא מסתדרים, מתחת לפני השטח אנו יודעים שהקשר המשפחתי חזק יותר. המשפחה שלנו תהיה שם תמיד בשבילנו.
סיפור משותף
ההגדה היא טקסט עתיק המשקף את היחד היהודי-ישראלי. לעם שלנו יש סיפור ייחודי. סיפור זה מבוסס על "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", משפט שהשנה נקרא אותו בתשומת לב רבה יותר. אבל הסיפור המשותף הוא לא רק "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו. בואו נאכל". ההיסטוריה שלנו מלאה גם סיפורי גאולה מופלאים, מאז יציאת מצרים ועד הקמת מדינת ישראל. ההיסטוריה הזו יוצרת תחושת שייכות, המעצימה כל אחד ואחת מאיתנו.
אופטימיות זהירה
תקראו לזה אמונה, דת אזרחית או סתם בטחון עצמי מופרז. ההגדה דואגת להטמיע את הרעיון שבסוף "הקדוש ברוך מצילנו מידם". אופטימיות אין משמעה התעלמות מהקושי. "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כאילו הוא יצא מאושוויץ וכאילו בן משפחתו חטוף בעזה. אבל עברנו את פרעה ונעבור גם את זה. סיפור ההגדה מחזק את האופטימיות הזהירה ואת האמונה שמלווה אותנו לאורך הדרך. עם ישראל חי זה לא רק סיסמה קיטשית בנוסח "יהיה בסדר". זוהי המציאות שלנו כבר אלפיים שנה.
מנהיגות עממית
באופן מוזר מנהיגים אינם מוזכרים בהגדרה. אפילו שמו של המנהיג האולטימטיבי, משה רבינו, אינו מוזכר. מסתבר שמנהיגות אמיתית לא מבליטה את עצמה. המחמאה הגדולה ביותר שמשה רבינו מקבל בתורה היא "עניו מכל אדם". בשעתו, כשפרס ישראל הוצע לבן-גוריון הוא סירב לקבלו בטענה שהוא, כמו כל אחד, רק מילא את חובתו. ההגדה של פסח מקטינה אפוא את מקומם של המנהיגים "הגדולים" ומעצימה את אחריותנו שלנו. מאחורי החוצפה הישראלית האופיינית מתחבאים הרבה מנהיגים "קטנים" כפי שראינו בחודשי המלחמה. ליל הסדר מעביר את המסר שהאחריות מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, גם ללא פרסום ותהילה.
גם במשפחה שלי, כמו בהרבה משפחות, נציב ליד שולחן הסדר כיסא ריק לציון היעדרם של החטופים ולחזרתם הביתה של כל חיילנו. אף אחד לא מתעלם מהשבר הגדול, אבל מסתבר שאיפשהו מתחבא לו חוסן קולקטיבי שמבוסס על אופטימיות ארוכת טווח. ליל הסדר הוא לילה אחד בשנה. אבל המאפיינים שלו – קשרים משפחתיים וחברתיים, נרטיב משותף, אופטימיות ואחריות – הופכים אותנו לעם שיכול להתמודד מול האתגרים הגדולים ביותר. נקווה שגם השנה ליל הסדר הזה ייתן לנו את הכוחות להאמין שגם בסיבוב הנוכחי, בסוף אנחנו ננצח.
ד"ר נתנאל פישר הוא ראש החוג למדיניות ציבורית, המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט