רשימת בתי הספר הטובים בישראל שפורסמה בשבוע שעבר באמצעי התקשורת, שוב מוכיחה שהפריפריה מדשדשת בתחתית מערכת החינוך הישראלית. מבדיקה נרחבת של חברת מדלן, אשר סקרה את כל הנתונים הרלוונטיים מכלל התיכונים בישראל בהם אחוז הזכאים לבגרות רגילה ומצטיינת, אחוז הזכאות ל-5 יחידות אנגלית ומתמטיקה ואחוזי הנשירה - נמצא כי בתי הספר שבפריפריה עדיין נותרים הרחק מאחור.
פריפריה נמדדת בריחוק מהמטרופולין. מכיוון שההבדלים בין בתי הספר היהודים והערבים מושפעים ממגוון גורמים, נתמקד בבתי הספר היהודים בלבד: עשרות התיכונים היהודים שמממוקמים בצמרת רשימת בתי הספר הטובים, שוכנים במרחק של עד 30 ק"מ לכל היותר מאחד משלושת המטרופולינים הגדולים: תל אביב, חיפה וירושלים.
נהוג להגדיר את מחוז הדרום והצפון כפריפריה הגיאוגרפית של ישראל. כיום ראויים מחוזות אלה לתשומת לב מיוחדת, שכן מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' הם מאותגרים יתר על המידה בצל הלחימה ברצועת עזה ובגבול לבנון ובשל פינוי התושבים רחב ההיקף. אך הנתונים מלמדים שגם לפני המלחמה תמונת המצב החינוכית במחוזות אלה מעוררת דאגה.
עד כמה מעוררת דאגה? מבין 100 המקומות הראשונים ברשימת בתי הספר הטובים בישראל נמצאים רק שני בתי ספר ממחוז הדרום: במקום ה-54 מופיע בית ספר באשקלון (עם ציון של 7.5 מתוך 10), ובמקום ה-80 בית ספר בערד (ציון של 7.2). מעבר על המשך הרשימה גם לא מבשר טובות לפריפריה כאשר בין מקומות 100-150 נמצאים שלושה בתי ספר בלבד מדרום הארץ (לכיש ושפיר).
מחוז הצפון יכול להתגאות בבתי ספר לא יהודים עם הישגים מרשימים בכל קנה מידה. בית הספר בירכא ניצב במקום הראשון (!) ברשימת בתי הספר הטובים (עם ציון מדהים של 10 מתוך 10), בית הספר בסח'נין שהגיע למקום הרביעי (בציון של 9.7), וכן בתי ספר דרוזים וערבים אחרים שהגיעו למקומות גבוהים. אולם אם נשוב למגזר היהודי, התמונה גרועה עוד יותר ממחוז הדרום: שני בתי ספר בלבד ב-150 המקומות הראשונים: בית ספר ביישוב הזורעים שבמקום ה-44 ובית ספר בכפר ורדים במקום ה-96. אם מרחיקים עד המקום ה-200 מוצאים עוד שלושה בתי ספר בלבד (בית שאן, עכו ושדה יעקב).
פערי ההישגים העצומים הללו בין המרכז לפריפריה הם אחד הכישלונות המרכזיים של מערכת החינוך הישראלית. מערכת החינוך אמורה לצייד כל תלמיד ותלמידה בהגיעם לגיל 18 באותם המפתחות לחיים, בלי קשר למקום מגוריהם. אלא שבופעל המציאות העגומה של פערי אי השיוויון טופחת על פניהם של תלמידי והורי ישראל כשבפועל, משרד החינוך מנסה שנים ארוכות לצמצם את הפער, אך ללא כל הצלחה.
שוב הוכח כי היא הפריפריה היא החוליה החלשה במערכת החינוך הישראלית. פערי אי השוויון אינם גזרת גורל, אלא צלצול השכמה למשרד החינוך לבצע מהלכים דרמטיים בהקצאת משאבים והבאת כוח הוראה איכותי לפריפריה. כדי להתמודד עם הפערים נדרשת סדרה רחבה של צעדים, כשהצעד המרכזי ואולי החשוב מכולם הוא העלאת איכות המורים בפריפריה. מחקרים מלמדים כי מבין כל הגורמים התלויים במערכת החינוך, הגורם המשפיע יותר מכל על הישגי התלמידים הוא איכותם של המורים. כדי להצליח בצמצום הפערים צריכה מדינת ישראל להשקיע את מירב מאמציה במשיכת כוח אדם איכותי למוסדות החינוך בפריפריה, שימורו ופיתוחו.
נכון, לא קל להביא כוח הוראה איכותי לפריפריה. אלא שכובד משקלו של האתגר וחשיבותו לעתידה של מדינת ישראל אינם יכולים עוד לשמש כתירוץ לאי נקיטת צעדים משני מציאות. כדי להסיר את אבן הנגף של הפערים בין הפריפריה למרכז נדרשת תוכנית מקיפה שכוללת השקעה כספית רחבה, מיתוג ההוראה בפריפריה מחדש, ועוד. התוצאות של רשימת בתי הספר הטובים לא מותירות לנו ברירה מלבד להתמודד עם משימה מאתגרת זו. רק אם נצליח להביא אל הפריפריה את אלו שכל אחד מאתנו רוצה שיהיו המורים בכיתות של ילדיו – נוכל לצפות לצמצום פערים ולהישגים גבוהים בכל חלקי החברה הישראלית.
פרופ' חיים שקד הוא נשיא האקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב, ויו"ר פורום נשיאות ונשיאי המכללות לחינוך בישראל (רמ"א)