ישראל דושמן, משורר, איש חינוך ומתרגם כתב בשנות העשרים של המאה הקודמת את השיר שאולי פה ושם יש מי שזוכר כיצד לפזם אותו. השורה הפותחת שלו היתה זו: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת", כביטוי לחלוציות של העלייה השנייה ולאופטימיזם של ראשית המפעל הציוני בארץ ישראל.
רק מפלגת ימין ממלכתי מאוחדת תציל את ישראל | דעה
המלחמה בחמאס חשפה את הכשל במערכת היחסים בין הצבא למדינה | דעה
אבל, לעיתים, כמו שאנחנו יודעים, לא כל התקוות יכולות להתגשם. יש פער בין תקוות, חזון, אידיאולוגיה למציאות. כך קרה לישראל בחרבות ברזל. הדרג המדיני התווה את התכלית של המערכה ואט אט נוצר הפער בין זה לבין המציאות.
לא מעט גורמים עמדו מאחורי התופעה הזו של אותו פער, בהם הנחות יסוד מוטעות לגבי מעמדה הבין לאומי של ישראל ויכולתה לנהל מלחמה ארוכה, כמו גם החלטות שגויות לגבי אופן ניהול המלחמה ברמה האופרטיבית שהתערבבו גם בחוסר ביטחון עצמי ביכולת הצבא ולא פחות מכך גם הערכת חסר לגבי יכולות היריב שגילה חוסר שבירות ויכולת לרקוד על מגרשים משמעותיים שיש להם השפעה על ניהול המערכה.
אפשר כמובן לבכות על חלב שנשפך אבל הדבר הרע במיוחד שניתן לעשות כרגע זה לנסות ולכופף את המציאות באופן פראי וגס לתוך החזון או "התקווה" כמילות השיר. אולי זה מה שישראל מנסה לעשות בהקשר של הדבר שקוראים לו רפיח שהופכת לסמל, ממש כמו שבינת' ג'ביל הפכה לסמל עקום למדי במהלך מלחמת לבנון השנייה.
אם לדבר במונחי ההשוואה למלחמת לבנון השנייה, עושה הרושם כי ישראל הולכת במובן מסוים לחזור על הטעות שנעשתה אי שם בקיץ 2006 כאשר ניסתה לכפר על האופרציה הלא מבריקה שבה נקטה לאורך המלחמה ושלחה כוחות רגלים לעומק שטח לבנון מאחרי "שמורות הטבע" של חיזבאללה למהלך שלא רק שנעשה מאוחר מידי כאשר הושגו כבר הסכמות על כיבוי המלחמה, אלא שהסתיים גם בנפגעים לא מעטים לכוחותינו.
גם במקרה הנוכחי רפיח הופכת לסוג של סמל לעיקשות הישראלית. אפשר להבין מדוע. יש תחושת חמיצות באוויר שנובעת כמובן מהפער שבין תכליות המלחמה למציאות הנוכחית כאשר ברקע כמובן מונחת הטראומה הקשה של ה-7 אוקטובר המחייבת בתודעה הקולקטיבית תיקון עמוק בדמות הכרעה של היריב. ולצד זאת מונחת היוקרה הפוליטית של הקואליציה הנוכחית שקבעה מטרות ברורות שטרם הושגו.
אבל רפיח אינה הולכת לסדר בשום צורה שהיא את ישראל מבחינה אסטרטגית. נהפוך הוא. רפיח היא מלכודת שלא זו בלבד שלא תביא למיטוט חמאס, השמדת התנועה ואפילו שחרור חטופים, היא תקלף עוד שכבות מעוצמותיה של ישראל ותעמיק את הצלחות היריב. זה יריב שעד עתה הצליח לערער לא רק את המעשה הציוני (לָעוֹלָל וְלָרַךְ – שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח. לַמָּךְ וְלַזָּקֵן – אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן), אלא חשף אותה לבידוד בינלאומי, פגע משמעותית בכלכלת ויצר צונאמי אדיר בעולם של אנטישמיות חדשה הממוקדת לא ביהודי העולם אלא בישראל עצמה.
כל אלה הולכים לקבל 'בוסט' כפועל יוצא של פעולה אפשרית ברפיח שכנראה תהיה מועילה ברמה הטקטית אבל פחות מכך ברמה האסטרטגית. זה אולי המתח המאפיין את תמונת המצב הכוללת של המלחמה אשר נאספו במהלכה לא מעט הישגים מבצעיים שאותם ניתן לכמת במספרים אבל פחות מכך תכליות אסטרטגיות שעליהן צריך לדבר במונחים מופשטים, ולכן הם די חמקמקים להבנה ותפיסה.
המלכוד של רפיח אינו מסתכם רק בכך שישראל עלולה להאיץ את המגמות הבעייתיות שמאפיינות את הלחימה בחודשיים האחרונים מבלי שתתקדם למימוש תכליות המלחמה, קרי – הבידוד הבינלאומי, המשפטיזציה נגד ישראל, גלי האנטישמיות החדשה, השחיקה הכלכלית, ההסלמה הרב זירתית, אלא בעוד עניין מרכזי. הוא נוגע להתרוממות שני הגלים האסטרטגיים שלישראל אין ממש תשובות טובות לגביהם.
האחד, מגולם בחתירת איראן לנשק גרעיני וליצירת סדר מזרח תיכוני חדש שבמסגרתו ישראל מוגבלת ביכולת הפעולה שלה, ולראייה - מאז ה'מבול' של ה-14 אפריל ישראל נמנעת מלתקוף בסוריה מטרות איראניות; השני מגולם בחזרת השאלה הפלסטינית לסדר היום האזורי וקונקרטית החתירה הבינלאומית המגובה בתמיכת חלק מהמדינות הערביות, לאכוף על ישראל הסדר מדיני שמכונן את מדינת פלסטין.
לשתי הסוגיות הללו אין לישראל תשובות טובות, ושתי הסוגיות הללו הן בעיות מסדר גודל ראשון שלפעולה ברפיח לא תהיה שום השלכה חיובית בעניינן, אולי להיפך. רפיח היא אם כן הסמל. אבל לא הסמל של היריב, אלא הסמל לאופן שבו התמסרה החשיבה הישראלית לטקטיקה על פני האסטרטגיה ובכך אחוזה המערכת כוחה, מגדול ועד קטן מהגנרל ועד הפוליטיקאי.
מה אם כן ניתן וצריך לעשות? להגדיר מחדש את רעיון המערכה ובעיקר להפנים כי אכן זו מלחמה ארוכה, מלחמת x השנים. מלחמה שיהיו בה הפוגות, פסקי זמן ואפילו 'הודנות' קצרות טווח. לעניין הזה יש משמעות מעשית כיוון שמקופלת בהפנמה כזו נכונות להפוך את תהליך הלמידה הקשה שאנו עוברים מנוף ולא לצורך שחזור טעויות היסטוריות וגם עכשוויות, אלא לצורך הגדרה מחדש של התכלית הישראלית.
נכון. לא פשוט להודות. לא פשוט להודות שחמאס לא תחוסל, תושמד. שהיא תמשיך להיות גורם שיהיו לו מהלכים ברצועה גם ביום שאחרי. אבל זה קריטי כדי לחשב מסלול מחדש בראי האתגרים האסטרטגיים האמתיים של ישראל. ההתמודדות עם איראן ובת חסותה בצפון (חיזבאללה) וסיכול מדינת פלסטין חשובים יותר מרפיח ומחייבים היערכות מחודשת, כמעט בכל רמה אפשרית ודבר זה איננו יכול להיעשות במסגרת או במקביל למלחמת התשה שבה ישראל מאבדת את כל נכסיה.
ישראל פגעה ללא ספק בחמאס, החריבה חלקים עצומים מהרצועה, החזירה את עזה שנים לאחור, הראתה את נחת זרועה ולמעשה גם צמצמה למינימום את כוח ההיזק הצבאי של חמאס. את ההישגים הללו, חרף חוסר המושלמות שבהם, צריך לקחת כסוג של הישג ביניים לקראת ההמשך שצריך להתבסס על חמישה מהלכים.
הראשון, לנסח מחדש את הפרשנות המדויקת של מושג הניצחון, אמנם לא ברוח ההגדרות הראשונות (תתגשמנה כל התקוות) אבל באופן ראליסטי יותר שמתיישב עם המציאות ולפיה לא כל התקוות אכן מתממשות. ריאליזם חשוב מתודעה כוזבת.
השני, למנף את שליטת ישראל במרחב הרצועה ואת האיום על רפיח, כדי לחתור לעסקה כוללת (!) מול חמאס שמשמעותה החזרת כל החטופים חיים ומתים וסיכול האפשרות כי בידי חמאס יהיו חטופים או גופות דבר שיאפשר להם להמשיך במלחמה עד אין קץ. העסקה אמנם תשמר את חמאס כגורם כוח בעזה, אבל פרדוקסלית זה עשוי (ולא בפעם הראשונה) לשמש את ישראל כדי לפורר את חלום 'פלסטין' העצמאית של האמריקנים. הפיצול הפלסטיני הציל את ישראל מאז 1948 והוא עשוי להציל אותה גם הפעם. עסקה הכוללת היערכות מחדש של צה"ל ברצועה ויצירת מרחבי ביטחון לצד כיבוי הדרגתי של זירות הלחימה הנוספות תאפשר לישראל לעצור את הדימום האסטרטגי שכרגע מחריף ולקנות זמן קריטי לצורך מימוש המהלכים הבאים.
השלישי, לבנות אסטרטגיה להתמודדות עם שני האיומים האסטרטגיים המשמעותיים: האיום האיראני ואיום המדינה הפלסטינית. התמודדות עם האיום האיראני תחייב בנייה מחדש של יכולות צבאיות שהחלידו ובמקביל בנייה של קואליציה הבינלאומית שתוכל להתמודד עם קיר הברזל שהעמידה איראן בדמות שיתופי הפעולה שלה עם רוסיה וסין. התמודדות עם איום פלסטין יחייב בין השאר עמידה איתנה ישראלית ועמידה שכזו תחייב את ישראל לשידוד מערכות פנימי כדי לכונן חזית חברתית פנימית מאוחדת מאחורי מנהיגות שזוכה ללגיטימציה מקיר אל קיר בעניין דחיית הלחצים החיצוניים, גם במחירים לא פשוטים שישראל תיאלץ לשלם בגין כך.
הרביעי, שמתחבר לנקודה הקודמת ואולי הוא החשוב ביותר - להתחיל בתהליך ביקורת פנימית, הפקת לקחים ובעיקר שיקום ובנייה מחדש של המערכת המדינתית הישראלית כולה. כרגע זו מערכת שאיננה בנויה להתמודד עם מכלול האיומים הניצבים בפניה ועם השלבים הבאים של המלחמה שעוד יגיעו. זו בנייה צבאית, אבל גם בנייה כלכלית, תשתיתית אשר תלווה בהגדרה מחדש של המערכת הפוליטית וזו החברתית.