אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אדליק משואה ביום העצמאות הקרוב - הייתי צוחקת. המעמד המרגש הזה שמור בעיניי לדמויות ששמן הולך לפניהן, אנשים שחיים שלמים הקדישו לעשייה והגנה על המולדת. אני עוד לא בגיל, עוד לא עשיתי די. ואז הגיע השביעי באוקטובר.
תקדים: גדרות ומחסומים יפרידו בין המשפחות השכולות לבן גביר בבית העלמין | בלעדי
דפיקת דלת מפתיעה בשש וחצי בבוקר הקפיצה אותי מהמיטה ומאז אני חיה מציאות שלא דומה בשום צורה למה שהכרתי קודם. כמה שעות אחרי האזעקות הראשונות, כבר הוקפצתי לשמור על האחיינים, כי האחים גויסו למילואים, ושעה אחרי כבר קיבלתי טלפון ממנכ"ל "לב אחד", תומר דרור, וביקש שאקים את החמ"ל של הארגון בתל אביב.
בכאוס ובלבול מוחלט, התייצבתי במשרד מאולתר והתחלתי לעבוד. אבל רגע, מה עושים בכלל? מדינת ישראל כולה בהלם, עוד לא הבנו מה בכלל נדרש ואת ההיקפים של האירוע אבל דבר אחד היה ברור – המון אנשים יצטרכו אותנו בקרוב, בכל הגזרות. ואנחנו נעשה הכול כדי לעזור.
בשנה האחרונה יצאתי לשתי משלחות סיוע של "לב אחד" באוקראינה. ראיתי וסייעתי לפליטות שברחו עם הילדים מארצן, הסתכלתי בעיניים חיצוניות על האירוע. לא האמנתי שפחות משנה אחרי, אסייע לכל כך הרבה פליטות ופליטים בארצנו. המוכנות, המומחיות והידיעה שאירוע חירום ענק, בסדר גודל כזה, עלול להתרחש בכל רגע בישראל - עזרה לנו להגיב במהירות להפתעה הכי נוראית שידעה המדינה מאז מלחמת יום כיפור.
הימים הראשונים היו ימים של אפילה ועצב תהומי: הלוויות, רשימות אינסופיות של נרצחים שהיינו צריכים להזין, מפונים המומים ומבולבלים מהעוטף והצפון, חברים ואחים שנלחמים בחזית, הלם ועצב. הבנתי שאני לא יכולה להזיל דמעה במשך 20 שעות ביום כי יש חמ"ל שצריך לנהל, יש אנשים שצריכים לראות אותי חזקה. הבנתי שהניצחון בחזית יקרה בזכות הלוחמים, אבל הניצחון בעורף יקרה בזכותנו. שאבתי מזה קצת כוחות שגרמו לי להרים את הראש ולהמשיך.
נקודת האור היחידה שהאירה את המדינה ואותי באותם ימים היו המתנדבים. מכל כיוון ובלי לחשוב פעמיים, מאות ישראלים הציפו את החמ"ל ואת הטלפון שלי, ורק ביקשו לעזור. הם עשו משמרות מבוקר עד לילה והפכו את העולם כדי להשיג ציוד לחיילים או מזון למפונים, מקומות לינה. ממשקפי קריאה לחייל ברמת הגולן ועד פינוי בניין מפגיעה ישירה.
ראיתי איך בכל יום אנחנו מצליחים לעזור לאלפי אנשים ומהצד השני של המטבע, כל מתנדב שיצא מהחמ"ל הרגיש משמעות, סיפוק, תחושת מלאות של נתינה וערך בימים של חוסר אונים. ההתגייסות והערבות ההדדית היו הנחמה היחידה ובזכותם הרגשתי שיש לנו סיכוי ועוד נוכל להשתקם מהשבר הגדול.
מדינת ישראל נשענת על מתנדביה: חיילי המילואים, שעזבו הכול ולחמו בחזית, חלקם הקריבו את חייהם; נשות המילואים, שתמכו מהעורף; מתנדבי כוחות ההצלה והביטחון וגם המתנדבים האזרחים, שהבינו את גודל השעה, שמו הכול בצד ויצאו להציל חיים – בעורף.
עבורי, השביעי באוקטובר עדיין לא נגמר. הקמתי מרכז נוער בשם "קומו", במטרה לסייע לבני נוער מפונים מהצפון והעוטף המתגוררים בתל אביב לשמור על שגרה בתוך המציאות המשובשת שהם חיים כבר שבעה חודשים. אני משיאה משואה בשנה קשה וכואבת, עם אלפי פצועים שעדיין בשיקום בבתי החולים, מעל 100 חטופים בשבי חמאס ואלפי משפחות שהצטרפו למעגל השכול. האווירה קשה אבל תופעת ההתנדבות הסוחפת היא זאת שנוטעת בי תקווה לעתיד. יש פה אנשים טובים, מלח הארץ והם יכולים להוביל את התיקון שכולנו צמאים לו.
שיר גולדשטיין, מנהלת חמ"ל "לב אחד", משיאת משואת הנתינה.