בישראל פעילים ארבעה זרמי חינוך: הדתי, הערבי, החרדי והממלכתי-עברי שהוא הגדול והמגוון שבהם. זרם זה מונה כ-43% מתלמידות ותלמידי ישראל, שהם יותר ממיליון חילוניים ומסורתיים, מהפריפריה ומהמרכז, משמאל ומימין ובו מרכז הכובד של החברה הישראלית. בוגריו נושאים במרב הנטל האזרחי, הכלכלי והביטחוני, משמשים בתפקידים שונים בהנהגת המדינה ותורמים להתפתחותה של החברה והיצירה הישראלית ולשגשוגה.

למרות זאת, בשנים האחרונות מתגבר משבר ערכי ומבני בזרם הממלכתי-עברי, שסובל מתשתיות רעועות ומקיצוצים תקציביים וחלק מערכיו הבסיסיים, כפי שהוגדרו ב"חוק חינוך ממלכתי" ובמגילת העצמאות, הפכו לסיסמאות ריקות מתוכן. 

לכאורה, העיסוק בערכים מתרחש כל הזמן. אנשי החינוך והמתחנכים, מנהלים טקסים, לומדים אזרחות ותנ"ך, מציינים חגים, מדברים על כבוד האדם ועל חשיבות הקהילה, יוצאים לטיולים ומעודדים את הגיוס לצה"ל. בה בעת, מחנכים בורחים מסוגיות ערכיות מורכבות כמו מאש. תחושת חוסר הגיבוי, החשש מתגובות ההורים וארגז כלים חסר, כל אלו ועוד פוגעים ביכולת לעסוק באופן מפורש בסוגיות ערכיות וערכים בולטים בחוק החינוך הממלכתי: יהדות, דמוקרטיה, ציונות וקידמה. 

ההשלכות הרסניות ומרחיקות לכת, בוודאי בעת הזו, המתאפיינת בחוסר יציבות שלטונית, ברמת אמון נמוכה בין קבוצות שונות ובין האזרחים למוסדות השלטון, בחברה שמנסה לתפקד בתקופת מלחמה מתמשכת. 

בכדי להבין כיצד הוזנח זרם החינוך הגדול והחשוב בישראל, אפשר להמשיל את מערכת החינוך לנהג שנוסע תקופה ארוכה ורצופה על כביש רחב עם מספר נתיבים. מנהיגי המערכת נוסעים במרכז הכביש ועוסקים מזה שנים בנתיבים ייחודיים וצדדיים אך הם אינם מתבוננים בכביש המרכזי בו הם נוסעים יום יום ואינם מבחינים בהיעלמותם של הסימונים, בהיחלשותה של הסלילה ובריבוי המהמורות. 

בשל כשלים היסטוריים ומבניים ובעוד שלזרמים האחרים יש ספונסרים תפיסתיים ופוליטיים, החינוך הממלכתי סובל מיתמות ומיובש. מעולם לא הוקדשו משאבים – ארגוניים, תקציביים, פדגוגיים, ניהוליים, מחקריים, ציבוריים ומגזריים-פוליטיים – לפיתוח ולגיבוש זהותו. היום יותר מתמיד ברור שהחינוך הממלכתי-עברי חייב לגבש אלטרנטיבה זהותית ממלכתית, המקדמת ערכים יהודיים, דמוקרטיים, ציוניים, שגשוג אישי וחברתי. 

על הרקע הזה קמה "המועצה לחינוך ממלכתי-עברי". המועצה היא פרי שיתוף פעולה של מרכז מנור מבית "יוזמת המאה", לבין הנהגת ההורים הארצית, רשויות בשלטון המקומי, אנשי חינוך וציבור. המועצה שתדאג להגדרת התכנים החינוכיים הייחודיים לזרם הממלכתי-עברי, תספק ההתייחסות למרכיבים הזהותיים והערכיים שלו, תעניק גיבוי, סיוע פדגוגי ותדאג לייצוג צרכיו של הזרם. המועצה שואבת את הלגיטימציה שלה מהציבור ומהרשויות המקומיות באמצעות פעולות רחבות היקף וייצוג מגוון של חבריה.

בזמנים בהם הקולקטיב הוקרב על מזבחו של היחיד, הפתרון מתחיל בבחירה של צוותי חינוך להשתייך לזרם החינוך-הממלכתי לא מכוח ההרגל אלא במודע. לצד היותנו אנשי חינוך בישראל המלמדים תוכנית לימודים משותפת שאמונה על שימור ליבת האתוס הלאומי הכלל-ישראלי, נדרש הצורך לקדם את הרובד הזרמי, לצד הצרכים המקומיים של כל קהילה ובית ספר. 

הגיע הזמן שאנשי חינוך בחינוך הממלכתי עברי יפסיקו לחשוש או להתנצל. הגיע הזמן, בוודאי לאחר השבעה באוקטובר, להעמיק את החינוך ביסודות של דמוקרטיה מהותית ולבחון סוגיות של אזרחות מועילה בלי תיוג מפלגתי. הגיעה העת להקדיש זמן ומאמצים לעסוק ברצינות ברכיבי השייכות למדינה ולמארג הישראליות. הגיע הזמן להצהיר שגם בבי"ס הממלכתי יש חשיבות להכיר את היהדות על גווניה ולא לחשוש שמדובר בהדתה. הגיעה העת לעסוק בחינוך ערכי, לגרות את הדמיון החברתי ברעיונות, הסדרים, ולהצית את האהבה למקום, לתרבות ולמדינה. החינוך הממלכתי-עברי מוכרח לחזור לנתיב הראשי כי אין עוד זרם כזה.

הכותב הוא מנכ"ל המועצה לחינוך ממלכתי-עברי, לשעבר מנכ"ל ג'וינט אשלים וסמנכ"ל בכיר, מנהל המנהל הפדגוגי במשרד החינוך.