איך התחיל הסיפור? אני באמת לא זוכר. אבל הוא התחיל כאשר שמעון "הגמד" הודיע לי: "רון, נגמרה לך הבטרייה, אתה בא איתי לתאילנד. הגיע הזמן שתעשה טיול אחרי צבא. הלו, אתה עוד רגע סוגר ספרים, מה יהיה איתך?".
צחקתי ואמרתי לו שאחרי המלחמה, נוסעים, אני מתחייב. פתאום כיפוש נכנסה לאירוע. "מאמי, אתה חייב לנסוע. אני מפרגנת לך, אפילו שמאז שחזרנו, לפני 12 שנה, לא נפרדנו ליותר מארבעה ימים בכל נסיעה שלך לבד".
"ומה עם גיאצ'ו, כיפוש? מאז שיש לנו אותו, לא עזבתי אותו ליותר מארבעה ימים. יהיה קשה, לי ובטח שגם לו". אבל היא הרי כבר החליטה, אחרי שעיבדה את הנסיעה בראש. "הוא עוד מעט בן 12, הוא יסתגל למציאות, זה עליי". יוסי סתומיאן הצטרף לרעיון בלי הרבה לבטים. גם איתן "הרומני" הצטרף מיד. הבנאדם נוסע לתאילנד פעמיים בשנה, אז תהיה עוד פעם, מה כבר יכול לקרות?
אני עדיין התלבטתי, אבל הם החליטו והזמינו כרטיסי טיסה ומלונות בקוסמוי וקופנגן, סיכמו עם כיפוש הכל. בכל בוקר הגמד והרומני התלבטו על המלונות. "תקשיבו לי טוף־טוף, אני לא בגיל של מוצ'ילר, אני רוצה מלונות 5 כוכבים", הודעתי להם.
הם לא סופרים אותי בכלל. הראו לי תמונות של מלונות, שצבועים בצבעים שרואים בשכם. "כמה כוכבים זה?", שאלתי. "שלושה כוכבים, אבל מלון בוטיק של הלייף", הם ניסו להלהיב אותי. "הוא עולה גרושים, אבל יש לו סטייל, ממש אמירה".
נפתול, חבר נוסף, שגדל עם הרומני והגמד מגרעין הנח"ל בדרום, הגיע למפגש הפרלמנט ביום שישי, כדי להסביר לי את החיים. "תקשיב, רון, אני חי איתם המון שנים, אנחנו עוד רגע בני 60. אני רק מביט בשניהם כשהם מתחילים לדבר על נסיעות, והיינו בכל העולם כמה פעמים, אני כבר יודע שהם יפילו אותך במשתנה מהסוג שהבעלבית גונב מגבות מהאורחים.
"למלון שהם רוצים לקחת אותך, שאני מכיר, כי הם ניסו את הסיבוב גם עליי, אין אפילו שלט, הבנת? כשאני שאלתי אותם כשנסענו למה אין לו שלט, הם צחקו ממני וענו: כזה מלון מיוחד, צריך שלט? הבריכה שם יותר קטנה מהבריכה אצלי בבית. אני אתן לך שלושה שמות של מלונות, זהו. אל תתפשר.
"אני פה כדי לתמוך בך, הם לא יכולים עליי, כי אני מכיר כל תרגיל בספר. מספיק שברת אותם עם דרישה לטוס באל־על. הם לא ישכחו לך את זה, זה עלה להם בבריאות. הם רגילים לרויאל ג'ורדניאן, או האמירייטס. הם כבר שנים לא נתנו לאל־על גרוש. הם מעדיפים לשוט באונייה, אבל לא לטוס באל־על".
חמוש במודיעין של נפתול, פסלתי עוד מלונה ועוד משתנה שהוגדרו "בוטיק", ונבחר לבסוף מלון 5 כוכבים, שנפתול אמר: "יופי. הם כנראה באמת אוהבים אותך, כי הם נכנעו מהר יחסית".
בשני בלילה טסנו. אל־על באמת חברת תעופה שנהנית להתעלל בלקוחותיה. איחור של שלוש שעות בטיסת לילה, גמרה לנו את היום הראשון. אמרתי להם שאני סיימתי עם המוביל הלאומי, יש גבול לכל תעלול. "סתום, אל תתלונן", אמרו הרומני והגמד, אתה בחרת, מילה אנחנו לא רוצים לשמוע".
על הדחייה הראשונה ב־80 דקות הודיעה לנו סוכנת הנסיעות, לפני שיצאנו מהבית. כיפוש רצתה להסיע אותי לנתב"ג. אבל יוסי סתומיאן עדכן: "יש לי נהג עם מונית גדולה, כבר הזמנתי אותו". היו לי חששות, כי יוסי הפיל אותי כבר 60־50 פעם בתוכניות שלו, אבל זרמתי.
הוא הגיע לאסוף אותי במונית דאצ'יה, שהנהג שלה, גם קוראים אותו יוסי, הפך אותה לאולפן נוסע. מצלמות, וופרים ענקיים בתא המטען, קונסולת אודיו בגג. תכלס, לא היה מקום לנוסעים אחרי הטרולים שלנו על המושב.
"תגיד, יוסי, מה עבר לך בראש, כאשר הזמנת את המונית הזאת? אתה בטוח שההורים שלך אינם אחים? כי אתה קובע שיאים של טפשת קלינית". "רון, תשאל אותו איך צעקתי עליו", הוא הורה על הנהג.
"יאללה, תעלה, צריך לאסוף את שימון. תעזור לי, כי הוא ייכנס לטירוף". הגענו לאסוף את הגמד, הוא הביט בנו מחייכים, הניף ידיים לשמיים וזעק: "אבא שבשמיים, תענה לי, למה ייעדת אותי להיות מגנט של סתומים. מילא מיוסי אין לי ציפיות, אבל רון יודע הכל על הכל, אבל הוא מטומטם יותר מיוסי. איך אתם רוצים שאשב כאן?".
נכון, זו בעיה. הגמד בגובה 2.02 מ', מטר רוחב. יוסי בגובה 1.93 מ', ואני ממש ננס, 1.88 מ', אבל עם כרס בקוטר של חבית יין. בסוף "שימון" ישב ליד הנהג כפוף, ראשו דבוק לשמשה הקדמית, וקילל את יוסי כל הדרך. אני פתחתי חלון כדי לנשום, כי יוסי ישב לי על רגל ימין, שנרדמה.
הגענו לשדה כדי לשמוע על עוד "עיכוב קל" של שעה, שכמובן הסתיים בשעתיים. אסור לטוס בחברה של יידעלך, זה כלל אצבע.
ישבנו במושבי פרימיום, אבל כל חרדי בשטח הגיע להתפלל דווקא במקום שלנו, ועוד דרש שנזוז, כדי שיהיה לו מקום. נשכתי שפתיים כדי לא לריב על חוק הגיוס, חוק הרבנים, על פינדרוס וגולדקנופף, דיור למשתמט, תעשיית הגעלט־קוידש, אבל יש גבול. קראתי לכלכל והודעתי לו שסוגרים את הכוילל. מבחינתי הכוילל יכול לעבור לקוקפיט, אני מיציתי.
הוא הציע לי לעבור מקום. "אדוני הכלכל, על המושב הזה שילמתי אקסטרה לחברה שאתה עובד בה, והיא מחנה פליטים מעופף. שלח אותם למקום אחר, לפני שאאבד את נימוסיי הטובים. הבנו אחד את השני?". הוא היה מקצועי והבין. הכוילל התפנה.
עם הנחיתה בבנגקוק הודיעו הרומני והגמד שנטוס לקוסמוי, "ואז ניקח סירת מנוע לקופנגן". אמרתי שהסכמנו לבטל את השיט, אבל הם הסבירו לי שיש שם מסיבת האף־מון שהם חייבים להיות בה, כי חבר שלהם מארגן כל חודש. "ובאים אומנים מכל העולם ואשתו".
פעם, ממש מזמן, לפני 12 שנים, הייתי חלק מהסצינה הזאת כמבלה. אבל פרשתי ממסיבות, איני שותה ואיני משתמש בחומרים משפריצי תחושה של מסיבות. "אל תדאג, דאגנו שיהיה לך שם ארגז סודה קרה וארגז מים מינרליים. זה שיט קצר, 25 דקות אולי. הסירה שטה מהר מאוד, עברנו את זה הרבה פעמים".
הטיסה בחברה התאילנדית נמשכה 40 ומשו דקות ובמהלכה הגישו לנו ארוחת לילה שאל־על לא מגישה בטיסות לאירופה. זה כנראה לא ההבדל היחיד בין מעצמת תיירות למעצמת הונאה ועושק, שזו כתריאליבק'ה שלנו. בנחיתה הכל תקתק. מונית גדולה אספה אותנו למעגן של "הסירת מרוץ". בגלל הגאות, הסירה לא יכלה להגיע לחוף, אז פסענו במים שהגיעו לגובה הבטן וטיפסנו ללא נפגעים.
הים היה גלי. הסירה רעדה בכל מפגש עם הגלים. מבלים נוספים שהיו עליה, צעירים ב־40־35 שנים מאיתנו, צרחו מפחד בכל פעם שגל שטף אותנו, אבל הגענו למלון. כאן השתנה הכל, אחד מהמפוארים שהייתי בו. חדר של 63 מ"ר ליחיד, עם מרפסת ושלל פינוקים.
זה היה זמן להחלטה בוגרת, שלפיה לא אגיע איתם למסיבה, כי אחרי מסע של 25 שעות אני חייב מנוחה לגופי הענוג. נתתי 11 שעות שינה עמוקה, וקמתי חדש.
בבריכה התברר לי שהרוב המוחלט של התיירים במלון הם ישראלים. פגשתי זוג עם שני ילדים, תושבי קיבוץ בגליל שפונו ב־7 באוקטובר. חמישה חודשים הם גרו במלון של מפונים, עד שנשבר להם. הבעל איבד את שני עסקיו בגליל, עבודתה של האישה הושבתה. הם החליטו לארוז ולהגיע לקופנגן.
המימון של המדינע למפונים וכסף שצברו בחייהם מאפשרים להם לחיות כאן, בהמתנה לניצחון המוחלט על חיזבאללה, שכזכור וכידוע, נורא נזהר מאיתנו.
כל חייהם הם גרים בגליל, הם לא הכירו מצב כזה, והם חוו מספיק אירועים ביטחוניים מלבנון הראשונה והשנייה. הם סקפטיים לגבי עתידו של הקיבוץ, ששגשג עד 7 באוקטובר.
"מזניחים אותנו, לא מתייחסים אלינו בכלל. האי מתמלא במשפחות של יישובי קו העימות. אין לנו מושג מה יהיה". האשרה שלהם מסתיימת בקרוב, אבל ממשלת תאילנד מעניקה לפליטים שלנו 30 יום נוספים. אחרי המועד הזה הם ייאלצו לעזוב למדינה אחרת, ולשוב כעבור חודש לעוד סבב. אבל החיים נוחים כאן יותר, גם לילדים שנמצאו להם חוגי ספורט על ידי קהילת הישראלים המקומית.
ההווה ידוע בשלב זה, העתיד ממש לא. הם לא יודעים מה יקרה, מתי ואיך. הם מחכים למלחמה שתיתן שקט לצפון. "אנחנו מצפים למכה שתביא את לבנון למבצע שיקום של 50 שנה. לא רוצים יותר חיזבאללה על הגדר, קיבלנו כרטיס צהוב", אמר הבעל.
"שנים מספרים לנו על יכולותינו מול האויב. אני כבר לא ילד, ראיתי הכל. לא רוצה החלטה 1701 של האו"ם, רוצה את חיזבאללה 50 קילומטרים ממני. נכון שזה לא יפתור לי את הבורקאן והכטב"ם, אבל לפחות לא ייכנסו אליי הביתה מתי שיבוא להם בראש. זה המצב".
הזמנתי שייק אננס. הוא היה טעים מדי, הפנמתי שהוסיפו סוכר למשקה, אבל לומדים רק מטעויות. אדם מבוגר ממני ניגש אליי וביקש בעברית סיגריה.הוא גר כאן עם אשתו כבר ארבע שנים. לפני שנתיים מכר את ביתו הפרטי בארץ ורכש כאן שתי וילות. אחת הוא משכיר לכל דורש, בשנייה הוא גר. הוא הציג לי תמונות בטלפון. לחודש הוא גובה 75 אלף באט, 7,500 שקל, והוא מבסוט מהחיים.
בתחילת החודש פנה אליו נציג של חברת תיירות, בירר אפשרות לשכור את הווילה שבה הוא גר, לחודשיים, על החוף עם בריכת שחייה של 25 מ'. הנציג אמר לו שזו משפחה מסעודיה, שמוכנה לשלם סכומים גבוהים במיוחד עבור פרטיות. הוא ביקש 40 אלף שקל לחודשיים, העסקה נסגרה מיד. הוא ורעייתו עברו למלון לתקופת ההשכרה.
"טוב לי כאן", הוא סיפר. "התרגלתי לשקט. קם בבוקר, שיהיה, בצהריים הולך לספא, בערב שוב בבריכה עד שעה 20:00. החיים דבש".
שאלתי אם הוא אינו מתגעגע לילדים ולנכדים. "מתגעגע", הוא השיב.
"אבל הם לא רוצים לחיות כאן. הם באים פעמיים בשנה לעשרה ימים. סידרתי את כולם עם דירות והשארתי להם עסק שמרוויח טוב. עכשיו הזמן שלי לחיות איך שבא לי. כל כמה שבועות אני טס לטייל במדינות שכנות, או יוצא לאירופה. חי את החיים".
אמרתי לו בחיוך שהוא מחסל להם את הירושה. הוא צחק וענה: "לא חסר להם כלום, אחריי המבול. אם יישאר, טוב. אם לא, אני לא אזיל דמעה בגן עדן". נפרדנו, עליתי להתקלח. אומנם קבעתי עם שלושת הסתומים לארוחת ערב במלון, אבל הם התברברו בדרך. "הווייז לא מכיר את הקיצורים שלנו", הסביר לי איתן. בסוף דווקא יוסי סתומיאן הציל אותם, כאשר זיהה את הפנייה.
קשה להם, עדיין, לעכל את הבושה, שאיחרו ב־45 דקות. בארוחה פגשתי את אורן "קוסמוי", מארגן הליין של ההאף־מון. הוא רק בן 47, אבל ממש מוסד כאן. הוא עורך דין ויזם במגוון תחומים, שחי כאן 25 שנה, למעט תקופת הלימודים בארץ.
גם בישראל הוא היה בסצינה של המסיבות ומועדוני מוזיקה. היום הוא מתקלט להנאתו שעה אחת מהפסטיבל, מהזריחה עד 7:00 בבוקר. נדירים התחומים העסקיים שהוא לא מעורב בהם בקוסמוי ובקופנגן. שימעלה הגמד וסתומיאן מכירים אותו 20 שנה, והם נפגשים פעמיים בשנה. הוא דובר תאית שוטפת, שולט בליטיגציה בבתי המשפט, אבל מעסיק עורכי דין מקומיים לניירת והבירוקרטיה.
"אורן, איך אתה יודע שהם לא מסתלבטים עליך בכתיבת ההסכמים?", שאלתי אותו. "אתה חושב כמו ישראלי. תאילנדים זה לא יהודים שעובדים אצלך חודש וכבר רוצים לקחת ממך את העסק. אני אומנם מתקשה בקריאה של השפה, אבל הם מקריאים לי, אני מאשר, וכולם מבסוטים. עוד לא פגשתי ישראלי כאן שלא שאל אותי אם אני סומך על המקומיים. אני סומך, נקודה. הם מעריכים אותי, ואני אותם. אני גם מתגמל בהתאם".
לדבריו, בקוסמוי חיות כ־600 משפחות ישראליות. "עכשיו, במלחמה, יש נהירה של ישראלים לכאן. כל יום מגיעות משפחות. קשה להתאזרח כאן אם אינך נשוי לתאילנדי/ת, אבל אם יש לך נכסים מוכחים, והם בודקים, מקבלים תעודת תושב. לא צריך יותר".
הוא מאושר כאן. לפי היקף העיסוקים שלו, אפשר להבין מדוע. את ליין המסיבות הוא מפעיל פעם בחודש. זו הפקת ענק, מיטב המתקלטים בעולם רוצים להופיע כאן, כי האתר של המסיבה קסום בשבילם. האירוע מתפרסם בכל אתרי המסיבות בעולם, באמצעות חברת שיווק דיגיטלית שמתמחה בתחום. אינפקטד משרום צפויים לנגן כאן בהמשך הקיץ, ותהיה נהירה למקום.
יש לאורן, עובדיו ושותפיו הישראלים שפה משלהם. למלצרים קוראים "אבא", לשף האיטלקי של המסעדה הם קוראים "אבא־אבא". וכולם מתייצבים מיד בחיוך, ועונים: "כן, אבא". התפוצצתי מצחוק ושאלתי איך זה התחיל. "שנים של אימונים", הסביר לי אורן. "הכי חשוב סבלנות וכבוד. זו לא ישראל, צריך לדעת להתנהג כאן".
כיפוש התקשרה, ביקשה שאשלח לה תמונות נוף. "שלחתי לך ולגיא תמונות של המלון והבריכה". היא מתעקשת על נופים. "צא לטייל באי, אל תישאר רק בבריכה". היא הרי מכירה אותי. אני מגיע למקום שמתאים לי, אני לא זז. אני מתנחל בנשמתי.
שאלתי אותה מה קורה בארץ. "כלום, מאמי", השיבה. "כלום לא קורה, גם לא יקרה. תפסיק לגלוש בטלפון, אתה בחופש. אנחנו בסדר, רק רוצים שתבלה". אתמול יצאו הגמד, הרומני וסתומיאן לטיול. מה זה טיול? הם שכרו רכב כדי לנסוע לחוף אחר, שם יאכלו וישתו בירה.
הם לא שותים לידי. אני כמובן נשארתי במלון, אבל הגמד מינה לי שומר. מבט עמוק אחד לכיוונו הספיק לי כדי להפנים שאני אומנם כבד, אטי והססן, אבל בשביל לחמוק מ"השומר" אני צריך בערך 30 שניות.
צחקתי לעצמי עד כמה חברים שלי לא באמת מכירים אותי. בשומקום בעולם כיפוש לא מתרחקת ממני ליותר מ־30 מטר. ואם הזמנתי וירג'ין מרי, או לקחתי ממישהו סיגריה שגלגל ביד, מיד היא מתייצבת לטעום את המשקה ולבדוק את הסיגריה.
"עד מתי, כיפוש, עד מתי הטסטים האלה?", אני שואל ותמיד היא עונה את אותה תשובה: "כל עוד אני חיה, אני בודקת. כי אני בניגוד לחברים שלך כבר ראיתי למה אתה מסוגל".
זהו. מחר נוסעים לקוסמוי. אם ניהנה יותר, בטח נשתגע. שמרו על עצמכם, קינדערלך של שאבעס קוידש, כי אף אחד בגועליציית האפסים שמנהלת את המדינ'ע, לא מסוגל לשמור עליכם, גם לא על עצמם. הם חסרי כישורים לחלוטין.