השבוע, באופן אבסורדי למדי, כש־120 חטופים עדיין נמצאים בשבי חמאס וחיילים אמיצים וגיבורים ממשיכים ליפול בכל יום על הגנת המולדת, נברנו בנבכי חוק הרבנים. בקצת יותר מילים מאשר שתי אלה או צמד המילים הראוי בהחלט 'חוק הג'ובים', החוק מטיל חובה על כל רשות מקומית או אזורית לבחור רב, מה שלא ממש קורה היום באופן גורף. איכשהו, החוק חזר לסדר היום של ועדת החוקה. בדגש על האיכשהו.
עזבו את זה שבסוף, אחרי דין ודברים זועמים למדי של ראש הממשלה עם יו"ר ש"ס אריה דרעי, כולל איום לפרק את הקואליציה שאינה מראה סימני התפרקות לפחות לעת עתה, החליט נתניהו להסיר את החוק מסדר היום של הוועדה. ובא לציון גואל או משהו כזה. האבסורד הוא שבמשך כמה ימים הוא היה שם, מחכה להעברה בקריאה ראשונה, כשכל כך הרבה דברים לא בסדר עכשיו.
הוויתור על חוק הרבנים וההתנגדות לחוק הגיוס: שעון החול של הממשלה הולך ואוזל
כבר לא צריך אריה חזק? "הפיצוי" של נתניהו לש"ס ישפיע על גורל הממשלה
ש"ס הודיעה לפני לא מעט זמן שהיא תומכת במתווה הנשיא ביידן להשבת החטופים המצויים בשבי. זה הרגיש כמו קירוב לבבות אמיתי, כמו אמונה בצדקת הדרך, אחרי שלא מעטים משרי וחברי הכנסת בש"ס באמת עבדו ועודם עובדים עבור הציבור במהלך המלחמה. בניגוד להרבה שרים וחברי כנסת אחרים, שבעיקר מתהדרים בפעילות פרלמנטרית די מינימלית.
אבל החוק הזה, העיתוי שבו עלה שוב וגרם לנו להכיר אותו באמת, הוא פשוט ניסיון מנותק למשוך אש לכיוון לא רלוונטי, לא עכשיו ולא בכלל. עד כה, הסתדרו הרשויות המקומיות גם ככה, בלי שיהיה שריון מראש לרבני ערים שככל הנראה מכירים קצת יותר טוב את העוסקים במלאכה. זאת אומרת שגם עבור אוכלוסיית היעד, הרשויות המקומיות, החוק הזה לחלוטין לא יתרום. אז על שום מה?
על מהות הערבובים בע"מ. על שום היכולת לזרוק את המטוטלת הפוליטית לצד סתם כי אפשר. כאילו אין מלחמה, חטופים, עקורים, מפונים, חשש מהרגשות השליליים נגד ישראל בעולם, וחוסר ודאות שפוגש אותנו בכל צעד ושעל. הפעם, בניגוד לניסיון להסוות, גם היה ברור מאליו שמדובר בערבוב הקלחת ללא סיבה. ועוד לא דיברנו על חוק הגיוס, ועל הנחיצות בחיילים שככל הנראה לא מצליחה להיראות דחופה מספיק בקרב מנהיגי המגזר החרדי. ואני מדגישה מנהיגים, כי בחברה החרדית יש אנשים שמתגייסים ומבינים את ערך השמירה על המדינה. רק שמגנים אותם בחוגים הצפופים, ומסיגים אותם אפילו מהמחשבה ללבוש מדים ולקחת חלק.
אי אפשר להתייאש באופן מוחלט, אז לא לחשוב על האפשרות הנ"ל. אין לי ספק שעוד נראה את הימים האחרים כמאמר השיר, אבל השבוע הזה, ההתעסקות הזו, בהחלט הצליחה להגדיש את הסאה הגדושה ממילא.