חוק הרבנים, שניסו להעביר בקואליציה השבוע, היה פסול משתי סיבות עיקריות. האחת, הוא ביקש למסור לידי מפלגת ש"ס את הכוח למנות את מקורביה כרבני ערים ושכונות בכל רחבי הארץ, על חשבון כוחן של הרשויות המקומיות. במקום שהציבור המקומי ייבחר את רבניו, ביקש החוק להצניח אותם מגבוה.
השנייה, לקדם חוק כזה שעלותו עשרות מיליונים לקופת המדינה דווקא בעת הזו, עת מלחמה, כשיש כל כך הרבה נושאים דחופים לטפל בהם - בראשם החטופים, המפונים, פצועי המלחמה, עסקים שקורסים ועוד – ומול בור תקציבי גדל והולך בקופת המדינה, זה חוסר ממלכתיות ואטימות לצרכי החברה.
חוק הרבנים: יהדות שמונעת על פי אינטרסים ממסדיים איננה יהדות, אלא דת
חוק הרבנים מראה שלמפלגת ש"ס אין אלוהים | דעה
אבל מעבר לשיקולים הללו, צריך גם להתבונן בסוגייה באופן עקרוני. רבני ערים – האם מדינת ישראל בכלל צריכה אותם? לו היה עודף תקציבי בקופת המדינה, ולו הרשויות המקומיות היו שותפות במינוי הרבנים, האם נכון היה למנות עשרות רבנים ערים ברחבי הארץ?
התשובה היא חד משמעית לא. אין צורך ברבני ערים וגם לא ברבני שכונות. את המוסד הזה צריך להעביר מהעולם. דתיים שמאוגדים בקהילות לא זקוקים לרבנים הללו. חילונים לרוב לא מעוניינים בהם.
החשיבה כאילו עיר צריכה רב היתה אולי נכונה לעיירות קטנות בחו"ל, כשהשלטון המרכזי ביקש שימנו לעצמן נציג כדי לעבוד מולו. חשיבה זו אולי היתה מתבקשת כאשר רב העיר נבחר בעיקר כדי לעמוד בראש בית הדין שהוקם בעיר שלו. אבל כיום ברור שכל זה מיותר. עובדה: בלמעלה מ-30 ערים במדינת ישראל, ביניהן ערים מרכזיות כמו חיפה ותל אביב, אין רב עיר כבר שנים ארוכות ולא מורגש שם שום חוסר.
מדוע?
כי מבחינה סטטוטורית, רב עיר אחראי כיום בעיקר על שני דברים: כשרות ורישום לנישואין. אבל זהו תפקיד מקצועי, שיכולים ואף צריכים למלא אותו אנשים מקצועיים, מומחים בתחומים אלה, ולא רב שנבחר – לא על ידי ציבור ולא על ידי פוליטיקאים. אכן, בכל הערים שאין בהן רב עיר, מי שעושה את התפקידים הללו אלו רבנים שמונו כאחראים על התחומים הללו. לעתים אלה רבנים מקומיים, לעתים רבני ערים אחרות שקיבלו את הסמכות. אבל, שימו לב: הם אינם ממלאי מקום רב העיר למרות שיש שקוראים להם כך. הם רק אחראים על הכשרות או הנישואין. כמו כן, גם בערים שיש בהן רב עיר, פעמים רבות יש רבנים אחרים, מקצועיים, שאחראים על התחומים הללו.
אז מה תפקידו האמיתי של רב עיר? בעיקר סמלי וחינוכי. רבני ערים מסתובבים בין קהילות, משתתפים בטקסים ומבקרים בבתי ספר. וכאן טמונה הנקודה. כי כפי שאמרנו, בערים עם קהילות דתיות, מי שעושה זאת אלו רבני הקהילות. ובערים חילוניות מובהקות לא כל כך רוצים את מעורבותו של הרב.
נכון, יש רבני ערים שעושים עבודה טובה מאד. הם מסתובבים בין קהילות ואירועים ומחברים ציבור רחב ליהדות. הם מהווים השראה עבור ציבור רחב ונחשבים כבעלי סמכות. אבל יש להודות: רבנים אלה הם המעט מבין כל רבני הערים שמכהנים היום בארץ. האמת היא, שהם היו יכולים להיות משפיעים גדולים גם בלי התפקיד הרשמי הזה. ישנם עשרות רבות של רבנים בכל רחבי הארץ שאינם נושאים באף תפקיד רשמי, ובכל זאת הם עושים בדיוק את אותה עבודה, מכוח אישיותם. לא צריך משכורת של רב עיר כדי לעשות זאת.
את סילוקו (הזמני) של חוק הרבנים משולחן הכנסת צריך למנף לכדי שינוי מערכתי בכל מוסד הרבנות. במקום לתקצב רבני ערים ושכונות שבהם אין באמת צורך, על המדינה להשקיע בתמיכה ברבנים ורבניות, שקהילות, ולאו דווקא דתיות - בוחרות לעצמן. הוא הדין לרבנות הראשית לישראל, שגם אותה צריך לפרק. את שירותי הדת ינהלו גורמים מקצועיים. רבנים ורבניות מעוררי השראה ומקרבי לבבות, שהמדינה תשאיר לאזרחיה לקבוע לעצמם.
מהלך זה לא יפגע בזהותה היהודית של המדינה. להפך; הוא רק ירומם אותה.
הרב ד"ר עידן פכטר הוא ראש תחום רבנים וקהילות ב"נאמני תורה ועבודה"