הנשיא ג'ו ביידן יזם את שני העימותים הטלוויזיוניים עם דונלד טראמפ ויתכן שלאחר הראשון הוא מתחרט על יוזמתו. העימות הלילה היה דרמטי אבל מאכזב, כי הוא לא עסק בתוכניות של המועמדים להתמודד עם האתגרים שארצות הברית תעמוד בפניהם בארבע השנים הבאות. ביידן הפסיד את העימות יותר מאשר טראמפ ניצח אותו, כי כל העיניים היו עליו. לעיתים רחוקות, עימותים טלוויזיוניים בין מועמדים לנשיאות מכריעים את הבחירות. יתכן שהעימות הזה יכנס לקטגוריה של המכריעים אבל באופן שונה ומוזר.
ביידן עשה טעות אחת גורלית, וכבר לא בטוח שיצליח להתאושש ממנה
השרים שחוטפים בממשלה: המחסל האמיתי של יוקר המחייה
ההפסד של ביידן מעצים את הקולות בקרב הדמוקרטים הקוראים להחלפתו במועמד אחר, צעיר ונמרץ יותר, שיוכל לנצח את טראמפ. במשך חודשים רבים, גורמים במפלגה הדמוקרטית הזהירו שביידן חלש מדי, אבל הוא ניצח בכל הפריימריז הדמוקרטים ולא הייתה שום דרך להזיז אותו. גם הסקרים הראו שהוא מנהל מערכה צמודה מאד נגד טראמפ.
החלפתו היא נושא מורכב שתלוי בהחלטה שלו, במציאת מחליף או מחליפה ובזמן הקצר מאד שנותר עד יום הבחירות ב-5 בנובמבר. החלפה תהיה אפשרית רק אם ביידן יחליט לפרוש וועידת הדמוקרטים, שתתכנס בשיקגו מה-19 עד 22 באוגוסט, תבחר מועמד אחר.
סגנית הנשיא, קמלה האריס, היא מועמדת טבעית להחלפה, אבל היא לא פופולרית מספיק כדי לנצח את טראמפ. היא אישה שמשלבת שורשים שחורים ואסיאתיים, וספק אם ארצות הברית מוכנה לנשיאה כזו.
מושל קליפורניה, גוון ניוסום, הוא צעיר, רהוט ובעל חזות של נשיא, אבל הוא אינו מוכר מספיק והישגיו כמושל שנויים במחלוקת. למושלת מישיגן, גרטשן וויטמר, יש יתרון כי היא באה ממדינה מתנדנדת. השילוב של ניוסום לנשיא ושל ויטמר לסגנית הנשיא יכול להיות צוות מנצח, אבל הם, ועוד מועמדים דמוקרטים חושבים על הבחירות הבאות ב-2028, ולא רוצים "להישרף" מול טראמפ. ניוסום אמר אחרי העימות, שהדמוקרטים אינם יכולים לזנוח את ביידן בשל תפקודו הלקוי בעימות, ושהם צריכים להתלכד סביבו ביתר שאת. לכן, יתכן, שלמרות התבוסה אתמול, בנסיבות שהתפתחו, ביידן עדיין יראה כמועמד הזמין הכי טוב של הדמוקרטים.
למרות שביידן התייחס עניינית לכל השאלות, הוא נראה מבוגר מאד, נרפה, עייף, דיבר לאט, טון דיבורו היה חלש, לעיתים התבלבל, מלמל או גמגם, במקום להישיר מבט למצלמה, לעיתים קרובות הוא הביט בהערות שכתב לעצמו, לא השתמש מספיק בתנועות ידיים, פניו היו קפואים וחיוורים, ופיו הפעור יצר דימוי של מומיה. גם במקומות שבהן תקף את אישיותו הבעייתית של טראמפ, הוא לא הרים את קולו ולא כעס מספיק. לעומתו, טראמפ נראה נמרץ, נלהב, חד ותקיף, התעלם משאלות רבות, חזר כמה פעמים בלי קשר לשלוש סוגיות עקרוניות: הגירה המונית, אינפלציה גבוהה, והערכה ירודה בעולם. למרות ששיקר ברוב נתוניו וטיעוניו, המסרים שלו היו פשוטים וקליטים.
המטרה העיקרית של ביידן בעימות הייתה להוכיח שלמרות גילו המבוגר, מצבו המנטלי והפיזי הוא טוב ושכהונה שניה של טראמפ תהיה אסון לאמריקה. המטרה הזו לא הושגה. הנראות גברה על התוכן והתוצאה הייתה הפוכה. ביידן לא נראה טוב וטראמפ הציג אותו כנשיא חלש שכהונה שניה שלו תהיה אסון לאמריקה. יתר על כן, הדימוי הפיזי החלש של ביידן, תאם את הטענה של טראמפ שהוא היה ויישאר נשיא חלש שכל העולם מזלזל בו.
ברגע שהופעת ביידן הייתה מזעזעת, כל מה שאמר טראמפ, וברובו לא היה נכון, כבר לא היה יכול לשנות דבר. מבחן הכשירות היה של ביידן והוא נכשל בו. הצפייה מטראמפ הייתה להופעה פרועה, כרגיל אצלו, אבל כללי המשחק ריסנו אותו, ולכן גם בשל כך, הופעתו נראתה יחסית טובה.
ישראל הופיעה כנושא שולי. ביידן לא הצליח להציג בבהירות את תמיכתו הרבה בישראל, וטראמפ האשים אותו שהוא "פלסטיני רע", כי גם הפלסטינים שונאים אותו. טראמפ חזר על טענתו שאם הוא היה נשיא, חמאס לא היה תוקף את ישראל, כי הסנקציות שלו רוששו את איראן והיא לא הייתה יכולה לממן את חמאס. הסנקציות הקשות שטראמפ הטיל על איראן לא עצרו לרגע את תוכניותיה להשיג נשק גרעיני ואת תמיכתה בכל גופי הפרוקסי שלה, כולל חמאס. טראמפ לא השיב לשאלה האם הוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית, אבל אמר, בניגוד להצהרות שהשמיע בשבועות האחרונים בזכות הפסקת אש וסיום המלחמה, שצריך לתת לישראל לנצח בעזה.
העימות הבליט פעם נוספת את התמיהה שאפיינה את כל מערכת הבחירות לנשיאות מאז שהתחילה: איך קרה שמדינה בת 333 מיליון איש לא הצליחה להעמיד שני מועמדים טובים ומתאימים יותר. שניהם אינם פופולריים לא רק בציבור הרחב, אלא גם בתוך מפלגותיהם. ריצ'י טורס, ציר בית הנבחרים הדמוקרטי היטיב להגיד על העימות: "ארצות הברית הפסידה." אם רוברט קנדי הצעיר, שמתחרה כמועמד עצמאי, לא היה הזוי ומשונה כל כך, זו הייתה יכולה להיות שעתו הטובה ביותר של מועמד שלישי לאתגר את המערכת הדו-מפלגתית של ארצות הברית. אבל זו כבר הזדמנות שהוחמצה.
פרופ' גלבוע הוא מומחה לארצות הברית ובעברו הקים את ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ועמד בראשו. הוא גם חוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון