באופן נדיר למדי, בהתחשב בעיר שבה אני גרה, אני שומעת לא מעט ציוצי ציפורים. הן מגיעות מוקדם בבוקר, נעמדות על המזגן או על אדן החלון וצורחות את נשמתן.
הן מופיעות שוב בשעות אחר הצהריים, בפרק הזמן המוזר הזה בקיץ שבו טכנית מדובר בערב, אבל נדמה שהשמש נמצאת עדיין באמצע השמיים ויש עוד יום לפנינו. ולי אין לב לדפוק על החלון או להזיז את התריס כדי להעיף אותן משם, אף שלפעמים הן מפריעות לי לישון או לכתוב.
בכל זאת, ציוצי ציפורים עדיפים על רעשי הבנייה מאתרי פינוי־בינוי או מעבודות הרכבת ועל צפצופי הטרקטורים הבלתי נסבלים של העירייה. וכמו שאומרת הבלדה על יואל משה סלומון, “איני שומע ציפורים וזה סימן נורא", כלומר ציפורים הן סימן לחיים.
יש דברים שאני זוכרת מבית הספר שנחקקו לי בזיכרון, והשורה הזו היא אחת מהן. אז אם אני שומעת אותן, אולי יש סיבה לאופטימיות?
בשבועות הראשונים של המלחמה כמעט לא שמעתי ציפורים. בעלי הכנף נעלמו פתאום מהשכונה.
עונת הנדידה החלה מוקדם מדי, ולא היה אפשר להאשים אותן. אולי היו אלו הדי הפיצוצים התכופים, ואולי הריח של הפחד והאימה שהיה באוויר והרחיק אותן. אם כי אני בטוחה שמגובה רב הפרספקטיבה על הסיטואציה אחרת, ולא פעם שונה לגמרי מכפי שזה נראה מנקודת המבט הארצית, הקטנה והמצומצמת שלנו.
מאז שאני זוכרת את עצמי קראו לי “מרחפת". גם בגן וגם בבית הספר אמרו שאני “עפיפון", מסתכלת לשמיים ונמצאת רוב הזמן בעולמות אחרים, שיכולתי מאז ומעולם להישבע שהם קיימים.
מכיוון שכך העברתי את רוב שנותיי כילדה, כבוגרת השתדלתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי להתקרקע, להיות קרובה לאדמה, לא לעוף כמו ציפור אלא להיות פרקטית ומשימתית, עם ראש אנליטי שמנתח בהיגיון כל סיטואציה, אף שזה בכלל לא מי שאני באמת.
מצאתי את עצמי כאדם בוגר מסתובבת בעולם עם שני הקצוות האלה בתוכי, שלפעמים חיים יחד בשלום ובשלווה ולפעמים מכריזים זה על זה מלחמה.
כך קורה שלאחרונה, בכל פעם שהציפורים שיושבות על אדן חלוני מעירות אותי מוקדם בבוקר, אני תוהה אם בתרגום של שפת הציפורים הן בעצם באות לומר לי שהגיע הזמן לזרוק את המשקולות מהרגליים ולחזור לעוף במהירות במקום לצעוד באטיות ובכבדות על הקרקע, ושדברים שרואים משם לא רואים מכאן.
אני לא זוכרת מתי בדיוק שמעתי את הציפורים חוזרות לצייץ, אבל זה קרה בהדרגה. ואם הן נעלמות, אני מהר בודקת אם קרה משהו. מוזר, אבל כשהן חזרו גם אני הרגשתי שחזרתי להרגלים של עצמי. בזמן שהן עפו, ניסיתי להכות שורשים מחדש, אם כי הפעם לא עבים מדי, לא כובלים מדי.
אחד הדברים שהבנתי בשנה החולפת הוא שלא צריך להיאחז יותר מדי בקרקע או בחומר, שמה שיש לך הוא לא בהכרח מה שעושה אותך, וגם לא המקום שבו את נמצאת או לאן שתלכי.
ידעתי את זה בתיאוריה, שאנחנו נושאים איתנו משקולות מיותרות וחסרות משמעות רק כדי ליצור לעצמנו תחושת ביטחון. אבל לא ידעתי עד כמה אי אפשר להבין איך ההרגשה להיות פתאום בלעדיהן, עד שזה לא קרה באמת.
ממעוף הציפור האישי שלי, בתקופה הזו אני מנסה ללמד את עצמי לעשות עוד משהו שלא עשיתי מעולם: להסתכל קדימה ולא לשחזר דברים שכבר קרו, לא לנסות לעכל מה שלא התעכל ולא לנסות להבין דברים שלגביהם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ובטח שלא לנסות לנחש את העתיד.
ובכל זאת, אני לא יכולה להתעלם מכך שתשעת החודשים האחרונים היו כמו טיסת קונקורד מהירה. כמו מישהו שלחץ בטעות על הכפתור ברדיו טייפ של פעם, זה שמעביר את השיר במהירות כפולה קדימה, עד שלפעמים אני תוהה אם זה משהו מכוון קוסמית, כדי שהזמן יעבור מהר יותר ויעשה את שלו עבורנו.
כדי שנוכל לזרז תהליכים ולרפא טראומות ולהמשיך הלאה ושלא יהיה לנו זמן להתעכב על כל מה שלא צריך. אולי כי יש מספיק דברים שחשוב שנתעכב עליהם.