הנשיא ביידן ילך כנראה הביתה, הוא כשל בגדול בעימות הטלוויזיוני בינו לבין טראמפ. גם מקצה השיפורים שלו, ראיון אחד על אחד ברשת טלויזיה אחרת, הסתיים רע. ייתכן שהגיע הזמן.
רק אלוהים יעצור אותו? זה מה שגורם לביידן להמשיך לרוץ למרות הירידה בסקרים
אחד מהעיתונים המובילים בעולם נגד ביידן: "זו לא דרך לנהל מדינה"
בהיסטוריה של העימותים הללו הוא עשוי להירשם כאירוע שחולל שינוי טקטוני והעביר באחת את הציבור האמריקאי לתמיכה בטראמפ. זה נכון ולא נכון בעת ובעונה אחת. צריך להסתייג, בכל זאת, אולי נראה נס. אולי הרוח תשתנה, אולי יחול מהפך, אבל אם לאו , אז די. הפוליטיקאי הוותיק, האריה הזקן, נפרד.
יש היבט אחד בעיני שהוא שילוב מושלם של גועל נפש, כיעור וחרפה: תגובות השמחה בישראל לתבוסתו הטלוויזיונית של הנשיא המכהן. אי אפשר היה להתעלם מהחיוכים הגלויים, מתחושת השמחה שהקיפה קהלים גדולים בקצה הימני של המפה הפוליטית. כזה דבר לא ראיתי.
איש לא ייקח מביידן את זכויותיו באשר למדינה ישראל. ידידותו אלינו עמדה במבחנים אין סוף, כולל האחרון ואולי החשוב מכל, ״חרבות ברזל״. ב-7 באוקטובר ישראל הוכתה בתדהמה ואולם, אם נכונים הדיווחים, הרי באותו יום בבית הלבן התרוצצו אנשים בתחושה שישראל נעלמת להם. קשה היה להם, לא רק להם, לראות כי ישראל, המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון וגם הידידה הנאמנה ביותר של ארה״ב, עמדה על סך תבוסה. לא כליון, אבל מכה קשה בגוף המטוס, לא בכנף.
ביידן התייצב מיד. הוא אמר Don’t והזהיר את כל חיות הטרף באזורנו שהתעוררו למראה ישראל המדממת כי ישארו במקומם. שתי נושאות המטוסים האמריקאיות שנעו מיד לכיווננו הבהירו כי מאחורי המילים מסתתרים גם מעשים. הרכבת האווירית שהפעילה ארה״ב במשך שבועות ארוכים אפשרה לצה״ל לנהל מלחמה ארוכה. זה לא יהיה סוד צבאי לציין כי לצה״ל, גם לצה״ל, יש מלאים מוגבלים, שתואמים צורות לחימה ותוכניות מבצעיות שונות. ארה״ב העניקה לנו ״אוויר לנשימה״ במשך חודשים, מה שאפשר את הכתישה השיטתית של החמאס וכן פעולות אין ספור במרחב לבנון על מנת לפגוע בחיזבאללה ומפקדיו.
הפצצות והחימושים האלה אינם ״נופלים״ מהשמיים, הם מגיעים בטיסות סדירות, כאשר ארה״ב פותחת את מאגריה הצבאיים עבורנו. וכן, כמובן, חבילת סיוע שמנה שהקונגרס האמריקאי מאשר בקשיים גדולים. החבילה הזו, ערכה הוא כשל שלש שנים של הסיוע הצבאי שארה״ב מגישה לישראל מדי שנה במשך עשור.
אין ולא היה כדבר הזה בהיסטוריה של יחסי ישראל-ארה״ב, ואנחנו זוכרים עוד את הנשיא אייזנהאואר מוציא אותנו מסיני ב-1956 ואת הנשיא ניקסון סוחט אותנו ב-73 עד אשר הרכבת האווירית מתחילה לנוע לאזורנו והיו עוד נשיאים אמריקאים שידעו להפעיל על ישראל לחץ כולל ״הערכה מחודשת״ ועוד כלל מיני מילים מכובסות.
בישראל ניסו ספקנים להטיל ספק בכוונותיו הטובות של ביידן. הם התעלמו ממחוות אנושיות אין סופיות שלו, בהן המפגש המרגש עם ניצולות שואה ב״יד ושם״ בירושלים, ההירתמות המהירה לעזרת משפחות החטופים, הנאומים וההצהרות שהציגו אדם רגיש, פתוח, מלא אמפתיה. זה רק עניין פוליטי, הסבירו לנו, הוא בסך הכל רוצה להיבחר שוב.
נכון, ודאי, כל פוליטיקאי רוצה להמשיך עד סוף, יש לנו דוגמא חיה לנגד עינינו, אבל במקרה של ביידן האהבה וההערכה לישראל הן אמתיות, לא לצורך המליצה. האיש מאמין במדינת ישראל, האיש תומך בעם היהודי, האיש הוא ציוני.
העם היהודי זוכר. זיכרון היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו גם תיעדנו אותו, החל בספר הספרים ודרך דרכים שונות ומגוונות, בכתב ובעל פה. אנחנו זוכרים כל רגע בהיסטוריה שלנו ואנחנו מלמדים את הילדים שלנו את הזיכרונות האלה, למען יעבירו אותם הלאה, מדור לדור. בזיכרון הלאומי שלנו מרשם ירשם ביידן כאחד מידידיה הגדולים של ישראל. אין ספק.
האנשים שהגיבו בשמחה על כישלונות, האנשים שמחכים בקוצר רוח לטראמפ מתוך בתקווה שהכל יתהפך פתאום, טועים ומטעים. טראמפ אכן נקט צעדים שנחשבו אוהדים לישראל. נראה כי הם יצטרכו לעמוד במבחן הזמן. למשל, ביטול הסכם הגרעין עם איראן עלול להתגלות כטעות היסטורית בעלת השלכות ארוכות טווח על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל בפרט, ויש עוד.
גם הצהרותיו מאז ראשית המלחמה מקשות להבין האם הוא איתנו, או, שמא, גם לו יש סדר יום פוליטי, אלא מה? אין מקום לתחושת רווחה או לחגיגות אם ביידן ילך או אולי בדרך נס ישרוד, טראמפ עשוי לנצח, יתכן שיופיעו שחקן או שחקנית חדשים בצד הדמוקרטי ויערבלו את כל התסריט שנראה כרגע ברור. הכל פתוח.
אבל אנחנו, עם הנצח, עם שמאמין בערכים עליונים שעומדים במבחן הזמן ואשר אינו מתפשר עליהם, אנחנו חייבים לזכור את ג’ו ביידן, להוקיר לו תודה ולרשום אותו בספר הזהב של תולדות ישראל.
נחמן שי הוא דיקן ההיברו יוניון קולג׳, המכון למדעי יהדות בירושלים, לשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל