השבוע התבשרנו על כך שהקריירה הפוליטית של ראש המוסד לשעבר יוסי כהן הסתיימה עוד בטרם החלה. אומנם הוא הבטיח חגיגית בכל האולפנים למסור את החלטתו, לכשתהיה כזאת. בפועל דיווחה דנה ויס בידיעה בלעדית ולקונית על כך.
אבל הפלירט הקצר והלא מחייב של כהן עם הפוליטיקה מעניין בעיניי הרבה פחות מהחידלון העיתונאי ביחס אליו בכל החודשים האחרונים.
נתחיל מהסוף: לפני 25 ימים פורסמה החלטת ועדת החקירה הממלכתית בעניין כלי השיט.
יוסי כהן נשאל על יאיר נתניהו - וזה מה שהשיב
|יוסי כהן: ישראל יודעת איפה נסראללה, אפשר להוריד אותו
כהן היה אחד מחמשת הבכירים שקיבלו ממנה מכתבי אזהרה. נדמה לי שבעניינו היה החלק הנרחב ביותר. ובמילותיה של ועדת החקירה עליו: "התנהלותו של מר כהן בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה הובילה לשיבוש עמוק בתהליכי העבודה ובניין הכוח ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל".
מאז לא שמענו תגובה כלשהי שלו. שום התייחסות. אחרי מועד זה הוא גם חדל מלהתראיין. מוזר ביחס למי שימים ספורים קודם לכן עוד הציג יומרות להנהגה לאומית. אבל מוזר יותר: מהאולפנים שבהם זכה לראיונות מפנקים במיוחד נעדרו קריאות התובעות ממנו לתת הסברים.
גם זה היה רק אקורד סיום להתנהלות של עיתונות שמועלת בתפקידה.
בראיונות הרבים שלו הרבה כהן להטיף ולשאת עצות. הוא יותר קיבל מחמאות מאשר נשאל שאלות נוקבות. הוא כמעט שלא נתבע בכלל מצד מראייניו למסור דין וחשבון: על חלקו בהזרמת הכסף הקטארי לרצועה, על מערכות היחסים שלו עם קטאר ושליטיה, על פרשת הצוללות וכלי השיט, על חלקו שלו בקונספציה כראש המל"ל, על השאלה איך איראן הפכה למדינת סף גרעינית ועוד.
אז זהו, ההזדמנות לשאול שאלות קשות כנראה חלפה. האינטרס להגיע לאולפנים פחת כעת. נמתין למשיח הבא. מתי תלמדו? השבוע קבלו רבים על העובדה שבממשלה מצאו לנכון להקדיש שעתיים של ישיבת יום א' להסתה נגד העומד בראשה. כולל סרטונים ערוכים מראש והתרעות של שרים.
אני תוהה איך לא נמצאו באותה ישיבה או בכלל בחודשים האחרונים ולו עשר דקות לדון בנושאים שמעסיקים את הציבור, קשורים לחייו ונדחקים לשוליים. למשל: עיצומי ארגון המורים העל־יסודיים והשלכותיהם.
לטובת מי שלא עוקב ואין לו בן או בת בתיכון: המורים העל־יסודיים נוקטים עיצומים כבר חודשים ארוכים. הפעם הם לא מפרסמים את ציוני המגן בבגרות במועד א', ובפועל זה אומר שלתלמידים אין דרך לדעת מה הציון הסופי שלהם בתום י"ב, רגע לפני צבא.
אין דרך גם לדעת (אלא במקרים שבהם מורים מרדו בהחלטת הארגון היציג) אם יש לגשת למועד ב' במטרה לשפר ציון. מבאס ממש. גם לי יש ילדה (בעצם כבר בחורה) רגע לפני גיוס שמתה לדעת איך הלך לה בסוף למידה אינטנסיבית.
באופן כללי, דמותו של יו"ר ארגון המורים זה 27 שנים, רן ארז, מעלה את הסעיף ולא רק לשרי ופקידי משרד האוצר והחינוך. ארז הוא פרד עקשן בסגנונו המיושן והוא מטריף אותם. שנים הוא "נשחט" בביקורת הרווחת עליו כאילו לא אכפת לו מהתלמידים וגם לא מהמורים שאותם הוא מייצג, ובכל זאת נבחר מחדש.
השבוע הבקיע ארז גול עצמי בראיון בכאן רשת ב': "הן (המורות) עובדות בשלוש משרות – אמא, רעיה ומורה. אין להן את הכוח לעמוד בכל הלחצים של המאבקים. גם אם היא (המורה) עייפה, היא צריכה להיות נחמדה לבעלה…
הם חיים ביחד, היא לא יכולה להוציא את כל העצבים בבית. יש לאישה שלוש משרות. גבר כנראה מסתדר עם פחות משרות. הם מוותרים אולי על גידול הילדים או שהם לא עקרי בית. הוא בא הביתה, אוכל ויוצא לראות כדורגל".
גול עצמי, כבר אמרתי? יצא לו טקסט שנשמע מגה־שוביניסטי, וזה מפיו של מי שעומד בראש ארגון ש־75% ממנו הן מורות. אבל מה שארז ניסה לומר הוא הפוך: שבמשרד האוצר מתייחסים להוראה כאל משרה "שנייה". השוביניסטים באוצר, הוא מאשים, לא מבינים שעל כתפי המורה מונחות משקולות כבדות והיא מג'נגלת בין הזירות השונות. האוצר לא מעריך, וגם הציבור אדיש, עם מלחמה וגם לפניה.
נניח שארז שוביניסט, רב עם כולם וגם יותר מדי שנים בתפקיד. נניח גם שאתם כועסים על היעדר הציונים. בואו בכל זאת נתמקד בנושא עצמו: המורים ותנאי העסקתם. הוויכוח הוא לא על כסף, לא רק על כסף.
כבר שנתיים שאין הסכם שכר מעודכן למורים, והאוצר חזר בו ממתווה השכר החדש שעליו הוסכם לפני שנה ודורש מהארגון להסכים לכך ש־10% מהם יועסקו בחוזה אישי שאינו חלק מההסכם הקיבוצי.
על פניו, נשמע טוב. מה רע שירוויחו יותר. שהמנהל שמכיר את המורה ולא הסכם השכר, יקבע אם מגיע לה יותר. אבל מה אם בבית ספר מסוים ובו ארבע מורות למתמטיקה, אחת מקורבת למנהלת ותקבל תוספת של 10,000 שקל, ושלוש האחרות לא?
מה יקרה אם ברשות מקומית מבוססת ניתן לתת יותר חוזים אישיים וברשות חלשה לא? האם לא יגרום הדבר לנהירת מורים מהפריפריה לרשות החזקה, כי שם משלמים יותר? ארז טוען שאינו מתנגד לחוזים אישיים, להפך. עיריית תל אביב, למשל, מעסיקה מורים בחוזה אישי, ארז אפילו לא יודע מיהם, אבל מתנגד לעקרון הכנסת החוזים להסכם הקיבוצי עמם.
היום דורש האוצר 10% מהמורים. בהסכם הבא כבר ידרשו יותר כתנאי לחתימה, כי העיקרון כבר נפרץ. הכי משתלם לאוצר להפוך את המורים לעובדי קבלן על חוזי קבלן בלי ימי מחלה, בלי ימי חופשה, בלי ודאות לפנסיה. רוצים לצ'פר את המורים המצטיינים, השווים? תנו להם תוספת של 10,000 שקלים מעל שכר ההסכם הקיבוצי.
וארגון המורים חייב לאפשר גמישות תעסוקתית ותגמול למצוינות. תגמול דיפרנציאלי, כך זה במערכות חינוך מתקדמות בעולם. אבל התנהלות האוצר פה מובילה לתהייה אם המטרה היא באמת לתגמל מורים "טאלנטים", או לפרק את העבודה המאורגנת.
אני כותבת "האוצר", אבל איפה שרי האוצר והחינוך בצלאל סמוטריץ' ויואב קיש שנעלמו? רק עכשיו נזכרו לבקש צווי מניעה לעיצומים מבית הדין הארצי לעבודה. הם היו צריכים לפעול מזמן, אך זהו ביטוי לתסמונת יותר רחבה של הממשלה, שלא ממוקדת בעשייה, בלשון המעטה, שנוגעת לחיים שלנו.
באין מענה מהשרים, מה אמור ציבור המורים והמורות לעשות? לשבות – לא. עיצומים – לא. אז לחלק פרחים בצמתים, לעורר את המודעות למצב הקשה שבו נמצאת מערכת החינוך הציבורית בישראל? זה יעבוד?
ארז התריע השבוע שבשנת 2023 התקבלו למערכת החינוך 2,600(!) מורים ללא רישיון הוראה. הזוי, אבל לגמרי אמיתי. כשנשאל מנהל בית ספר שאני מכירה מה כוללת השכלתם של המורים החדשים במוסד, ענה: "בעלי רקע חינוכי". מה זה אומר? בגדול שמי שסיים 12 שנות לימוד יכול להיות מורה בישראל. טוב שלא אמר בעלי דופק. נס ש־2,600 טרחו ובאו, אבל אם רוצים למשוך באמת מורים למערכת החינוך הציבורית ולא הפרטית שבה משלמים היטב, חייבים לדאוג לתנאי העסקתם ולהעלות את שכרם.