הכינוס הרעיוני שאמור להיערך בשבוע הבא בקיבוץ סעד, ביוזמת הקיבוץ הדתי, פותח עבורי, ובוודאי עבור טובים ורבים, צוהר של תקווה. אולי באמת נראה סוף־סוף אופק חדש־ישן, ובפנינו ייפתח שוב אפיק חברתי, ערכי ותרבותי, שבו יכול ציבור ציוני־דתי לצעוד לא רק בנוסטלגיה, אלא גם בגאווה ובאהבה. לצעוד ולהרים ראש וגם לשאת דגל.
הציונות הדתית, זאת שבלי מירכאות אבל עם מטען ועם מסורת רבת־שנים, נחטפה זה מכבר ואבדו עקבותיה בין סמטאות פוליטיות צרות, שמנשבות בהן רוחות זרות - שמרניות, לאומניות ואנטי-סוציאליות. אלה מזמן אינן מייצגות את השילוב המופלא של תורה ועבודה ושל ערכי סוציאליזם עם דרך ארץ, אלא מובלות, ולעתים אף מובילות בציניות, לעבר מודרניזם ניאו־ליברלי ואנטי־חברתי.
כשיש כמיהה לדבר גדול מהחיים, לרוב יהיה גם מי שינצל אותה | שי להב
נהרות של דיו ושל דמע כבר נשפכו וזרמו, בעקבות תחושת האכזבה, ההשפלה והכאב של רבבות אזרחים ובתי־אב, שעוגן חייהם נטרף בסופה מפלגתית; כזאת שהותירה אותם מתוסכלים ומבוזים ומבוישים, עד שאול תחתיה. אותה מסגרת פוליטית, שלכאורה הייתה אמורה לייצג אותם, והיא ממש רחוקה מלייצג אותם, מוכיחה פעם אחר פעם שהאידיאולוגיה המנחה אותה רחוקה מהמקור כממזרח שמש ועד מבואו.
כך, למשל, ורק על קצה המזלג, ביחסה לרבנות הממלכתית, לנושא הגיוס והשוויון בנטל, למעמדן של נשים במרחב הציבורי, לאחריות החברתית, לאתגרי החינוך הממלכתי־דתי, לגיוון התרבותי ועוד. על המרקם האנושי והדוגמה האישית, מיותר ומוטב שלא לדבר.
לצד התקווה, הכינוס הרעיוני הצפוי מעורר בי, ברמה האישית, גם געגוע והתרגשות גדולה, משום שהוא נערך לכבוד זכרו הטוב של ידידיה כהן ז"ל במלאת 40 שנה לפטירתו. ידידיה היקר, בן סעד ואיש הקיבוץ הדתי, וכמובן מנהיג חברתי ומזכ"ל בני עקיבא, ייצג את השילוב הנהדר של רוח ומעשה. זכיתי להכירו מקרוב ולקיים עמו, כמו רבים וטובים, שיחות רעיוניות, מעמיקות ומרתקות. הוא ידע להכיל מחלוקת, הוא תמיד ידע לכבד דעה, הוא האיר פנים לכל אישה ואיש. הוא נטע ערוגות של בושם וסלל דרכים שתמיד היו מקוריות ומגוונות ומרובות כיוונים.
כמו תנועת הקיבוץ הדתי, גם הציונות הדתית כולה ראתה את ייעודה בשאיפה להגשים ערכי צדק חברתי וערבות הדדית לצד נשיאה בעול המשימות הכלכליות, החינוכיות, החברתיות, הלאומיות והביטחוניות של עם ומדינה. תנועת הציונות הדתית מעולם לא הייתה עשויה מקשה אחת, והיו בה זרמים שונים ותפיסות מגוונות, אך נדמה כי בשנים האחרונות נבטו וחלחלו לתוכה מגמות חריגות, כוחניות, הרסניות ומסוכנות. ממש נטעים זרים. לכן כנס רעיוני בהחלט אינו פוליטיקה, אלא ניסיון כן להתמקד ולהיאחז בחזון וברעיון שבבסיסם הזהות היהודית והממלכתיות הישראלית.
מבחינתי, הדיונים הצפויים בנושאי חינוך וחברה, קהילה ותפילה, ממלכתיות והתיישבות ועוד – מתנקזים ונאספים אל מקום אחד, אל ציפייה ותוחלת ברוח משפט הסיום של הפטרת פרשת בלק, בשבת האחרונה (מיכה ו', ח'): "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ; כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".