כשאני חושב על זה אני לא יודע איך לא הבנתי את זה קודם. אני הרי מתעורר כל יום ודבר ראשון חושב לעצמי מה אוכל לדחות היום ואילו קיצורי דרך אוכל לבצע בשביל לצלוח את היום במינימום מאמץ. כל דבר שהוא מעבר לשיטוט כרוני בביתי עם כוס קפה ביד ובהייה בחלל, נחשב אצלי לתהליך שדורש תעצומות נפש.
אני בלתי נסבל לעצמי, אבל רק בגלל שאני מתעצל לעבוד על הנפש שלי ולעבור תהליך ביני לבין עצמי, שבמסגרתו אתחיל לקבל את עצמי ולאהוב את מגרעותיי וכל זה, אני נשאר בתחום השנאה העצמית. שונא לעבור תהליכים. כל מה שנאמר עליו בימינו שהוא ״תהליך״ מפחיד אותי. אני נרתע רק מלשמוע את המילה.
איך שאני רואה כותרת כמו ״'אני עוברת תהליך מורכב' - נטע ברזילי מדברת על הירידה במשקל״, אני מיד סוגר את הדפדפן ומסדיר נשימה. המילה “תהליך" הפכה לשגורה ביותר וחביבה על ידוענים ואני מוצא את עצמי מבוהל בכל פעם שאני גולל באתרים ומגיע לקטגוריה של הרכילות והסלבס.
לפני שבועיים הודיעה עדי שילון, ״אני עוברת תהליך של העצמה ושינוי״. הזמרת נרקיס גם חזקה בתחום והכריזה, ״אני עוברת תהליך מטורף שמאפשר לי לצמוח יחד איתכם״. ואיזה מסכנים כל אלו שאוהבים את נרקיס ועכשיו הם בתהליך מייגע. גם סטטיק בחר להתהדר במילה הזאת כשהוציא לא מזמן את אלבומו הראשון והכריז ש"הגיע הזמן לשתף אתכם קצת.
אני עובר תהליך מאוד אינטנסיבי כדי להביא לכם סטטיק שלא הכרתם״. מאז כל פעם שאני שומע ברדיו שיר של סטטיק אני מיד מתחיל להזיע ומעביר תחנה מפחד שאמצא את עצמי בתהליך. והכי גרוע זה שאני נמצא בענף הכי בעייתי להיות בו עצלן. התחום שבו אני עובד והתעשייה שבה אני נמצא - תעשיית הבידור והתקשורת - הם תחומי המחיה של אנשים עיקשים וחדורי מטרה. זה עולם שרק נמרים ואריות שורדים בו.
הלוטרות והדביבונים פחות.
הרבה פעמים אומרים לי שאם רק הייתי משקיע יותר - השמיים היו הגבול. אני אומר בתגובה שאני מעדיף להישאר בגבולות 67׳ ואת
השמיים אני משאיר לאלוהים - שהאמת, בינינו, גם הוא מראה מדי פעם סימני עצלנות. יש חיות שברור שהוא לא הכי השקיע בבריאה שלהן. למשל דוב הנמלים, זו חיה שנראית כמו חיבור של הרבה חלקים מכל מיני חיות אחרות.
גם שרקנים, חזירי ים, הם לא עבודה מושלמת. והטפיר מה איתו? לא בדיוק החיה הכי משורטטת, לא פאר היצירה, יותר יצירה של מי שמעוניין לחתוך לשנ״צ. במשך שנים העדפתי לא להגיע להישגים ואז למות מסמים, אלא לקצר תהליכים ואת החלק של ההישגים.
אבל יצא שאני עדיין בחיים ואת עולם הסמים שמתי כבר מאחוריי. עכשיו אני תקוע עם הקטע של ההישגים. התמורה הגדולה למי שמשקיע
בעולם שלי (וקוצר הישגים) אמורה להיות שהוא ירגיש משמעות אדירה ויגלה את המהות של החיים. אולם אם המהות תגיע רק בעבודה קשה, אני מעדיף להישאר בצד הפחות מעודכן. ובכלל, אני לא בטוח שאני רוצה לגלות מהי המהות של החיים. יש לי תחושה חזקה שאותה מהות עלולה להיות מתישה.
עוד מילה שאני מבוהל ממנה היא ״משאבים״. כל הזמן מבקשים ממני להפנות משאבים לדבר הזה או לדבר ההוא. ״אם אתה רוצה להגיע רחוק אתה חייב להפנות משאבים״, אומרים לי כל הזמן. בתגובה אני אוהב לצטט את הסופר שמעון צבר שאמר: ״לך אל הנמלה עצל - זה לא רחוק״. ואני מניח שאם שמעון צבר לא היה עושה את מה שהוא מטיף לו, הייתם יודעים במי מדובר.
אבל שמעון צבר כנראה העדיף, ובצדק, לא לעשות את האקסטרה ואת הדבר הנוסף בשביל להיכנס לפנתאון. כי הוא מבין שאפשר להגיע לפנתאון אבל זה אומר שתגיע לשם ממש תשוש. עדיף להישאר בבית.