ביום ראשון, כבר הייתה לי תחושה שאני יודעת על מה אכתוב בסוף השבוע הבא אלינו לטובה, לרעה, ולכל מה שבין לבין כי קרו אינסוף דברים. הייתי בטוחה שאפרוט את מחשבותיי על האסון הטרגי במג'דל שמס, שגבה את חייהם של 12 ילדים שנרצחו כתוצאה מטיל חיזבאללה שנחת במגרש הכדורגל במקום.
בהמשך, האירוע המביש בשדה תימן, עת חיילי מילואים נעצרו בחשד להתעללות מינית במחבל נוח'בה, מהלך שבעקבותיו שרים, חברי כנסת ומפגינים פרצו לבסיס כאילו זה לגיטימי. כשהשבוע התקדם, חשבתי שהחיסולים האחרונים של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה ורמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר יהיו ההוט טופיק. עכשיו, כשאני באמת יושבת וכותבת, אני מרגישה בעיקר את שמחת וגאוות המדליות מצד אחד, ואת החשש מתרחישי האימה בדמות התגובה לחיסולים. בואו נעסוק בהכל לפי הסדר.
מדהים: מדליות זהב וכסף בגלישת רוח, דולגופיאט סגן אלוף אולימפי
רגע לפני אירוע מטלטל? החשיפה הדרמטית של אמנון אברמוביץ'
התקרית בשדה תימן: אחרי כל ה"לכאורות" שבעולם, קודם כל ולפני הכל – מה שמיוחס לחיילים הוא לא מעשה שעושים. לא כי יצר הנקמה לא מקנן בנו - הוא נמצא בכולנו, על כל הקשת הפוליטית, מבוקר השבת השחורה. אבל אנחנו לא מתנהלים כך. זו לא המנטליות שלנו וגם לא תהיה. מעולם זה לא היה לגיטימי לפעול בצורה כזו, לא משנה כמה כעס יש בנו. מה מפתיע? יש מספיק אנשים בציבוריות הישראלית (יותר מדי, אם תשאלו אותי), שהפעולה הספציפית הזו עברה אצלם בגרון, אפילו בלי לתת איזה כחכוך או שניים. אולי כי הם ספציפית בצד הנכון של המפה.
הלאה, מעצר החיילים: הוא לא היה צריך להיעשות כשמבצעי המעצר רעולי פנים. נקודה. זה גם נאמר בדיעבד, ולכולם ברור שאם פשוט היו מבקשים מהם להתלוות אליהם לתחנה - אף אחד לא היה יודע על כך. ואם כן, אז זה יהיה הרבה אחרי שזה קרה.
הפריצה לבסיס: אירוע מזעזע. בייחוד כשהוא נקשר לשמם של מספר חברי ממשלה, שראו לנכון להתנגח באופן ישיר עם כל מה שנכון וראוי. הפריצה, אגב, ככל הנראה לא הייתה מתרחשת אילו החיילים היו נעצרים בצורה סולידית יותר, אבל זה כמובן לא מצדיק את חציית הקו האדום הזה, ממש כאילו הוא בלתי נראה.
החיסולים: חשוב מאוד. שוב נאום ראש הממשלה שלא הגיע כש־12 ילדים וילדות שבסך הכל רצו לשחק כדורגל בנחת איבדו את חייהם. טרגדיה שהזכירה לכל מי ששכח שהדרוזים הם חלק מאיתנו, גם לאלה שהצביעו בעד חוק הלאום, שפתאום ביקשו להבהיר שאחד אנחנו, ולשכוח את זה ביום שאחרי - יש כפרים דרוזים שאין בהם חשמל, אבל העיקר שבצמרת מכריזים "כולנו אחים". ראוי לתיקון דחוף.
מאותם סיכולים ממוקדים, כולל ההכרזה הרשמית על מותו של מוחמד דף, המתנה מתוחה וקרב על "מי ילחיץ יותר את הציבור?". מפה פרסומות על פנסים וגנרטורים, משם – הכנות לתרחיש עלטה, למרות שנאמר רשמית שזה לא הולך לקרות גם במקרים של פגיעה ברשת החשמל.
חרדות, חרדות בכל מקום, כשתמיד יש מי שמרוויח מהגלולה המרה. מחשבות על כך שחייבים לגדוע את ראש הנחש, עכשיו יותר מאי פעם, מול מחשבות על "למה עכשיו? דווקא כשרע לי?". בתוך כל התווך הזה אנחנו חודשיים לפני עוד אוקטובר. אתם קולטים? חודשיים משנה.
לאן אני חותרת עם הלקט הזה, שהוא סיכום של השבוע הזה, אבל בעצם מסכם גם פרק זמן ממושך הרבה יותר? בואו ננסה לשלוט רק במה שאנחנו יכולים. רמז: המצב הביטחוני הוא לא אחד מהדברים הללו. כל ערוצי הספורט פתוחים בפנינו, ממליצה על קפיצת ראש זריזה לבריכה של ה-200 מטר מעורב, או צפייה בלופים בהישגים הישראליים המרשימים. יש מי שדואג לנו, והוא נמצא אי שם על הפודיום. השאר יכול לחכות.