פחד, גאווה, בהלה, התלהבות, דריכות, התרגשות, דיכאון, נחת, דאגה מעיקה בלב ודמעות של שמחה בעיניים. לא, זה לא איזה תרגיל במסגרת טיפול רגשי אלא יאור חלקי בלבד של מנעד הרגשות של אזרחי ישראל ב־48 שעות בלבד. את הנדנדה המטורפת הזו זר לא יבין.
תמונת ההאמר במנהרה בציר פילדלפי: בצה״ל עושים סוף לשמועות
צפו בשידור החי: נבחרת הג'ודו נחתה עם 3 מדליות אולימפיות
סוף שבוע, מדינה שלמה יושבת דרוכה, בכוננות למתקפה עליה שאף אחד לא יודע לומר מה יהיה היקפה, מה יהיו השלכותיה ומה יקרה אחריה, ולצד החרדה, הכמעט קיומית הזו, בשידור ישיר מצרפת אנחנו מקבלים רגעים של גאווה לאומית והתרגשות בזכות שישה ספורטאים ישראלים שהביאו הישג חסר תקדים באולימפיאדה.
וכש”התקווה” מושמעת על החוף במרסיי אי אפשר שלא לחוש את הצמרמורת בגוף. אי אפשר גם לנתק את ההישגים הספורטיביים מהמלחמה שמסביב.
מול האיומים של אויבינו, ולמרות הכאב הקבוע שמלווה אותנו כבר כמעט עשרה חודשים, זכינו לכמה רגעים של נחת ונחמה, כמו שחזרו ואמרו המדליסטים הטריים, שחשו שהמשימה שעל הכתפיים שלהם היא הרבה מעבר לספורטיבית.
הרווחנו גם ביושר את הזכות לשמוח במיוחד על האיפון לטורקים, סליחה לג’ודוקא הטורקייה, בתוך 14 שניות. וכפי שאמא של רז הרשקו הגדירה את זה, “החיבוק שלה עם הטורקייה - על הפנים של ארדואן, היה מושלם”.
אבל חייבים גם לומר. נורמלי זה לא. התרגלנו לשגרה שלא אמורים להתרגל אליה. התרגלנו לחיות את חיינו, לתפקד כאילו כרגיל, לעבוד, לשלוח ילדים לבית הספר, לנסוע לחו”ל, לצד כאב, ייאוש ופחד קבועים.
התרגלנו לחיות ברכבת הרים שבשום לונה פארק לא היו מוכנים להציב, מפאת הסיכון הרב שטמון בעליות הקיצוניות מדי ובירידות החדות מדי. אנחנו נעים בין “הותר לפרסום” שובר לב לחילוץ חטופים שממלא את הלב.
בין ייאוש ממלחמה שלא רואים את סופה ובין גאווה לאומית על כל הישג ישראלי בעולם. והכל כרוך אחד בשני, כמו שרק בישראל יכול לקרות.
וזה לא רק זה.
אחרי 7 באוקטובר, כל כך התרגלנו לחדשות רעות, שנדמה שעל חלקן אנחנו אפילו לא מתעכבים. כך למשל אחרי התקיפה האיראנית באפריל,
שאומנם לא גרמה ליותר מדי נזק, אבל כן השאירה מדינה שלמה ערה בלילה לבן מבהיל במיוחד, שבו התרחש מה שאף אחד מאיתנו לא דמיין שיקרה. קמנו לבוקר שגרתי למדי, והמשכנו את חיינו כאילו שום דרמה בסדר גודל היסטורי לא קרתה כמה שעות קודם.
יש שיקראו לזה חוסן לאומי, אחרים יגידו שאנחנו מדינה בהפרעה. כנראה יש בזה גם מזה וגם מזה. ביום שאחרי, כשהוא יגיע ביום מן הימים, נצטרך להתמודד גם עם ההשלכות הרגשיות והנפשיות של התקופה הזו. אבל עד אז, במדליית זהב (ועוד חמש כסף וארד) נתנחם.