"Perfidious Albion" - “אלביון (שם קדום לאנגליה) הבוגדנית” - הוא הכינוי שמעניקים לפעמים לבריטניה ביחסיה עם מדינות אחרות. זה אולי קיצוני מדי, אך הנה, לא עברו יותר משבועיים וכמה ימים מכינונה וממשלת הלייבור החדשה בלונדון, בראשות סר קיר סטארמר, הודיעה על שורה של צעדים בלתי ידידותיים כלפי ישראל שעומדים בניגוד בולט למדיניות הפרו־ישראלית של ממשלת השמרנים הקודמת ושל ממשלות בראשות הלייבור בעבר.
א יידישע מאמא: הכירו את הגברת הראשונה הבאה של בריטניה
הצעד הראשון היה ביטול התנגדות בריטניה לצווי המעצר השערורייתיים של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. בהודעה הרשמית נכתב: “לא נמשיך בהצעת הממשלה הקודמת להתנגד לצווי המעצר, על בית הדין לקבוע”. הצעד השני הוא הרמז שבריטניה תעצור אספקת אמצעי לחימה לישראל, וביקור ידידותי של שר ההגנה ג’ון הילי איננו מחפה על כך. היא גם הודיעה שתחדש את המימון לארגון אונר”א “מאחר שהשתכנעה שגוף זה פועל על פי הסטנדרטים הגבוהים ביותר של ניטרליות” - כל זאת בעצם הימים שבהם ישראל נאבקת על חייה מול איראן ושלוחיה.
בהיסטוריה של יחסי בריטניה עם התנועה הציונית, “המדינה שבדרך” וישראל עצמה היו עליות ומורדות. “הצהרת בלפור” ושורה ארוכה של ציונים נוצרים ושל מדינאים מכל קצוות הקשת הפוליטית כגון ווינסטון צ’רצ’יל, דיוויד לויד ג’ורג’ וג’וזאיה וודג’ווד רשמו פרקים מפוארים בהיסטוריה - אך לעומתם הייתה ממשלת הלייבור ב־1945 בראשות קלמנט אטלי נקודת שפל, כשב־13 בנובמבר 1945 הודיע שר החוץ שלה ארנסט בווין שהממשלה תגביל עליית יהודים לארץ ישראל ולמעשה הכריז על ביטול “הצהרת בלפור”.
בווין, שלא הסתיר את נטיותיו האנטישמיות, סבר שכדי לשמור על מקורות הנפט ועל אינטרסים אחרים של בריטניה במזרח התיכון עליה ליצור שורה של בריתות עם המדינות הערביות ולבטל בבוטות את כל התחייבויותיה הקודמות לעם היהודי. ברם, מדיניות זו נחלה כישלון חמור, בין היתר בגלל שערוריות בינלאומיות כמו פרשת “אקסודוס” והחזרתם בכוח לגרמניה של ניצולי שואה שניסו לעלות ארצה, שהשפיעו על דעת הקהל העולמית ואף על הבריטית עצמה.
מדיניות בווין נתקלה בהתנגדות גוברת מצד ארצות הברית וברית המועצות, כל אחת מסיבותיה שלה, והביאה לתוצאות הפוכות מאלה שהוא וממשלת הלייבור רצו להשיג - ונסללה הדרך להקמת המדינה. העוינות הבריטית נמשכה לתוך מלחמת השחרור שבה בריטניה נקטה צעדים מדיניים ולפעמים צבאיים בתמיכת הצד הערבי, כולל פעילות “הלגיון הערבי” הירדני בפיקוד וחימוש בריטיים בירושלים ובחזית המרכז - והשיא היה כשב־1949 ישראל הפילה מעל הנגב חמישה מטוסי קרב בריטיים שהתכוונו לסייע לכוחות המצריים.
היחסים העגומים האלה השתפרו במהלך השנים הבאות והגיעו לקצם בתקופת שיתוף הפעולה “הסמוי” בין צרפת ובריטניה לישראל במלחמת סואץ ב־1956 (שנקראה בישראל “מבצע סיני”). זכור לי שבשליחותי לקפריסין בתור קצין קישור לצבאות הבריטיים והצרפתיים, ליוו אותנו בדרך לשם מטוסי קרב בריטיים שלא היינו בטוחים אם באו לאבטח אותנו או ליירט אותנו, אך כשנחת לידנו מטוס מטאור בריטי וטייסו קרא לעברנו: “לא האמנתי שזה יכול לקרות, אבל אלוהים, אני שמח!”, היה ברור שנפתח פרק חדש.
הישראלים זוכרים היום לא רק את החלקים השליליים הקשים של המנדט הבריטי, אלא גם את צדדיו החיוביים ויחסי הידידות שהתפתחו בין שתי המדינות בנוסף לאינטרסים המשותפים, והוכיחו ששליט ונשלט במשטר קולוניאליסטי קודם יכולים להתגבר על עברם העכור. עם זאת, לפחות בעיני ישראל, בריטניה תצטרך עכשיו לעמול רבות כדי להוכיח שכינוי הגנאי Perfidious Albion שדבק בה איננו מוצדק. יש לכך גם ממד שאיננו נוגע רק ליחסי ישראל־בריטניה, שכן בקונסטלציה פוליטית מסוימת, ובפרט אם טראמפ ייבחר לנשיאות באמריקה, צעדים שננקטו או תוכננו על ידי ממשלת בריטניה עלולים לרופף עוד יותר את “היחסים המיוחדים” בינה ובין ארצות הברית שממילא איבדו הרבה מזוהרם וחשיבותם בעיני האמריקאים.
ממשלת בריטניה הנוכחית איננה בווין, אך נושבות בה רוחות שמזכירות אותו. לזכותו של ראש הממשלה סטארמר ייאמר שסילק ממפלגת הלייבור את הגורמים האנטישמים והאנטי־ישראלים הקיצוניים ביותר (שחלקם חזרו לפרלמנט ברשימות אישיות), אך מדיניותו העכשווית כלפי ישראל מושפעת מהריבוי ההולך וגדל של מוסלמים וערבים באזורים מסוימים בבריטניה והפיכתם לגורם פוליטי משמעותי בבחירות ובהחלטות בסיעת הלייבור בבית הנבחרים. אפילו סטארמר עצמו איבד קולות באזור הבחירות שלו - והתוצאה, כפי שמציינים פרשנים שונים, היא שבריטניה הולכת ומתרחקת גם מהעמדות האוהדות של ממשל ביידן לישראל, כולל במלחמה בעזה.