שוטטתי בשכונה. כיפוש ביקשה ממני לקנות משהו, אבל שכחתי, כרגיל. לא התעסקתי בזיכרון הדפוק שלי יותר מדי, אפילו התנחמתי במציאות שלפיה שורק'ה הסוהרת, שהיא בגילי, לפעמים לא זוכרת איזה יום היום. אני עוד זוכר. 

מפה לשם ומשם לפה, פגשתי חבר. שנינו היינו רעבים ונכנסנו לאכול במסעדה היוונית בקניון הקטן. לכל דבר יש סיבה בחיים, גם תוצאה, אז בסיום הארוחה הרגשתי התקף ריפלוקס מתגבש בדרום הוושט.

"בן־גוריון מכר אותנו לחניוקים": חוכמתו של טוראי יוסק'ה | רון קופמן
רון קופמן: הגיע הזמן שגנץ ואיזנקוט יפרשו מהחונטה המטורללת הזו

זה לא בגלל האוכל, אלא בגלל נושאי השיחה. שמות כמו אבי האומה, גנץ, לפיד, קרעי, אמסלם, דיסטל־אטבריאן, החניוקים באגם הדרעק, גורמים לי לתופעות בלתי רצויות.

דווקא ליברמן, שאני מקפיד לקרוא לו איווט, עושה לי טוב, אין לי מיחושים. אני הרי לא אצביע בבחירות, אבל איווט מדבר לעניין, גם אם בארץ קוראים לו אביגדור.

אביגדור ליברמן בכנסת 26 ביוני 2024 (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)
אביגדור ליברמן בכנסת 26 ביוני 2024 (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

בסוגיית גלית דיסטל־אטבריאן, איני מאמין לה למילה. פתאום היא נזכרה בשיחה עלומה עם הרמטכ"ל הרצי הלוי. לדבריה, הוא התקשר אליה כדי לשתף אותה בפחדיו מפני נטישת חיילי המילואים ביחידות המיוחדות.

זה נו"ן משמעותי של רא"ל הלוי, לבחור לתקשר דווקא עם אחת מהדיירות היותר הזויות באגם הדרעק, כדי להתלבט בחברותא בסוגיה חשובה כל כך.

אבל מאחר שאין לי שום אסמכתה שאכן הייתה שיחה כזו, שנאמרו בה דברים שדיסטל־אטבריאן מתארת, אני משער שזה עוד רקע לספר שתכתוב, שלבטח יהיה מועמד לפרס ספיר, אחרי שתושלך, הלוואי, מאגם הדרעק בבחירות. כי סנג'ר/ית לא יכול/ה להתחפש למנהיג/ה – גלית שלנו תמיד תהיה סנג'רית של מישהו בשביל משהו.

פסעתי לבית המרקחת השכונתי. היה שם תור, כאילו זו תחנת חלוקה לאדולן, התחליף שנותנים לג'מעה שדפוקה על הרואין. הודעתי למישהי בתור שאני אחריה, והמשכתי לקנות סוכריות מנטה צרפתיות ללא סוכר.

כל מעשן חייב את זה כדי לקרר את הגרון. אני גם מאמין שזה מחטא, אבל אני ידוע כדביל מלא־מלא. קניתי שתי שקיות, קילו ליחידה. פתאום נזכרתי מה כיפוש רצתה שאקנה, אז נכנסתי למעדנייה ובחרתי מכל הבא ליד.

הרי בכל מקרה כיפוש תגיד כאשר אביא את הסחורה הביתה: "מה יהיה איתך, מאמי? איך תמיד עובדים עליך, ואתה עוד לא קולט? אני לא זוכרת פעם אחת שהיית שם שעלתה פחות מ־400 שקל. פשוט אין לך מושג. אתה כמו ילד, קונה מה שהוא רואה". 

חזרתי עם השקיות לבית המרקחת, התור התקצר אבל עדיין היה משמעותי, בשבילי. עקפתי מימין. פולנייה רעה, אבל ממש רעה, צעקה עליי: "אדוני, יש כאן תור". הסתובבתי אליה ועניתי: "יש לי פטור מתור, עם תעודה, תרגיעי". הפולנייה לא ויתרה: "למה נתנו לך פטור? אתה נראה לי בריא מאוד". 

החומציות ותחושת הצרבת עלו לי לראש, גם עם סוכריית המנטה בפה. שוב הסתובבתי אליה ואמרתי בארסיות: "נתנו לי פטור מתור, כי אני דפוק קומפלט, פסיכי על מלא, הבנת? ואני חייב לומר לך, כשאני מביט בך ושומע אותך, אני משוכנע שבגללך הייתה שואה".

אבל אי אפשר לנצח פולנייה בנוקאאוט - גם בקרב שמוכרע בניקוד זה על גבול הבלתי אפשרי - כי שמעתי אותה ממשיכה לקשקש. "נכון, אתה באמת דפוק, רואים ושומעים ברדיו ובטלוויזיה".

הרוקח, שאני מכיר אותו כבר שני עשורים וחצי לפחות, קרא לי אליו. "די, קוף, עזוב אותה. מה אתה צריך?". ביקשתי נקסיום לפי מרשם חודשי שיש לי אצלו במערכת.

"אני גמור, בנאדם, והאישה הזו מחסלת אותי". הוא הביא לי מהמגירה ואמר לי לעזוב את המקום: "שלם לי בפעם הבאה, אתה הורס לי את העסק". חייכתי ושאלתי אותו: "מה קורה כאן? למה כל כך הרבה אנשים? אנחנו בקורונה שוב?". 

לחץ, חרדה (צילום: אינג'אימג')
לחץ, חרדה (צילום: אינג'אימג')

"לא, קוף. אנחנו בהיסטריה טוטלית", ענה. "כל מה שיש לי בבית המרקחת מיותר, באמת. אני צריך להביא משטחים של חפיסות כדורים נוגדי דיכאון וחרדות, הקליינטים באים עם מרשמים תלת־חודשיים.

חוץ מזה - משחות, נרות ומטליות לחות נגד טחורים, הולך יופי. ויטמינים וחטיפי אנרגיה לא הולך. לא סידרנו מדפים כבר חודש, לא קונים". התפוצצתי מצחוק ועזבתי, לא לפני שהוצאתי לשון לפוילישע־דריפקע, ששופעת רוע שאפילו הבוטוקס אצל ד"ר זרח ב־3,000 שקל לזריקה לא מסתיר את זה.

אצלה צריך מייק־אובר של רבע מיליון שקל, למתוח את הוודג' (פרצוף) ולשאוב 10 קילו שומן מהידיים ומטה, כדי לנטרל את הרוע. חזרתי הביתה עם כל הסחורה. הנחתי את השקיות על השולחן במטבח, והתפניתי לצפות בטלוויזיה.

במשקוף של העין ראיתי את כיפוש מארגנת את תכולת השקיות במקרר, תוך כדי שהיא מדברת לעצמה. "מאמי, מה קרה? תהיה מלחמה הלילה? ובמקרה של מלחמה, אתה מתכונן לאכול את כל מה שקנית?", שאלה. 

מתחכמת, אה? "לא יודע, כיפוש, אני לא רמטכ"ל. אני בונה על אבי האומה, שהוא פחדן על מלא ואלוף בהכלה. מה אכפת לו מתושבי הצפון? הוא גר שם? אפילו פתחו לו את הבונקר המלכותי בהרי ירושלים.

הוא יכול לחיות שם שנה, בתנאים הרבה יותר טובים מסנוואר הטינופת. אבל כמו הטינופת שמפקיר את עזה ולא סופר את הנפגעים הפלסטינים, כך גם אבי האומה לא מתרגש מהמצב בצפון.

יש שם כבר 43 קורבנות - והוא לא רואה אותם ממטר. הוא רק דאג שיחלקו לחברי גועליציית האפסים טלפונים לווייניים. מה יעשו במכשיר? יתקשרו לאלוהים שיבוא ויציל? אולי לשליח מוולט, שיביא קצת קרפלך וטשולנט לשאבעס קוידש?

ניסיתי להתרכז במה שקורה באולפנים. על אשפה 14 אני פוסח, תמיד, כי מספיקות לי התגובות של לשכת ראש הממשלה, ברדוגו, מגל, א. סג"ל, ע. סגל וריקלין, כדי לשמוע את המסרים של המאכערים.

אני באמת מקנא בהם. הם מתפרנסים כל כך יפה בשירותו של אבי האומה. טעיתי טעות אסטרטגית שלא הצטרפתי לחונטת המאכערים שלו כבר ב־1992, אחרי הבחירות. היה לי סיכוי טוב מאוד. רוב המאכערים היום עוד היו ילדים פעוטים כאשר נפגשתי עם אבי האומה בהתהוות, לבקשתו, במדשאה של מלון כפר המכביה.

מפונים מהדרום בכפר המכביה (צילום: אבשלום ששוני)
מפונים מהדרום בכפר המכביה (צילום: אבשלום ששוני)

הוא אמר לי אז שהוא מתכוון לרוץ לראשות הממשלה, אחרי שיצחק רבין הי"ד ניצח את יצחק שמיר ז"ל בבחירות. סיקרתי אז את מטה הבחירות של הליכוד במצודת זאב, בניהולו של משה קצב, כמספר 2 של ירח טל, שהיה הכתב הפוליטי של "הארץ" כמה חודשים.

היה נחמד שם ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. בערב הבחירות, עם פרסום המדגם, אבי האומה היה היחיד שנשאר באולם, כולם נטשו מיד. באותה פגישה בכפר המכביה, האזנתי לו.

הוא היה סבלני אליי, ענה על כל שאלה, באמת. זכרתי אותו עוד מתקופת חיי באמריקע, כאשר היה שגריר ישראל באו"ם. הוא היה אז רוק־סטאר בשידורי הטלוויזיה האמריקאית, אבל הייתי מספיק דביל כדי לא לזהות את הסכנה הקרבה ובאה. אוקצור, כך הפסדתי עוד הזדמנות נדירה להיות מאכער עשיר בשירותו של אבי האומה. בסדר, קורה לכל אחד, אבל תמיד זה קורה ויקרה לי.

הפרשנים ליהגו בקשקשת, שכבר מטריפה אותי עשרה חודשים. מדברים, אבל מה הם אומרים? יושבת שם חונטה מטעם עצמה, מטעם צה"ל, כאילו תמיר הימן למשל לא היה ראש אמ"ן לפני שנתיים וחצי, הוא רק שכח, קורה. אז עכשיו מקשקשים על איראן, שעלולה לתקוף הלילה, מחר, בעוד שבוע בט"ו באב, כדי שלא נאהב ביום האהבה.

הם לא יודעים (כי מי כן יודע?) אם זו תהיה איראן סולו, אולי גם התימנים עם הכפכפייאת, אולי גם קצת עיראקים, אולי חיזבאללה, ומה יהיה עם רוסיה וסין? הם גם ציר רשע־פשע ומה שביניהם.

דובר צה''ל דניאל הגרי, מזכ''ל חיזבאללה חסן נסראללה (צילום: ללא)
דובר צה''ל דניאל הגרי, מזכ''ל חיזבאללה חסן נסראללה (צילום: ללא)

ומה עם מכת מנע? לא, לא, מאמש־מאמש לא! אין לנו מספיק חימוש, אומרים הגאונים שכל אחד מהם הוא ראש מכון מחקר שיודע ה־כ־ל. אצלם זה או שכן, או שלא, בטח אולי. אף פעם אין "טעינו" בהערכות, בתחזיות, בדפי עמדה, בסבירות, בהסתברות. כמו שאבא שלי היה אומר עליי: איכ־וויס־נישט־גורנישט־אבל־שופע־ביטחון־עצמי ("לא יודע כלום, אבל"...), הוא צדק אז, הוא היה צודק גם היום.

ישנו גם פיקוד העורף. נו, נו, מה יש להם להגיד: תהיו ליד הבית, ליד ממ"ד, מקלט, מיגונית, קיר בטון. שיהיה לכם אפוד קרב וקסדה טקטית, תיק־קטן־תיק־קטן, עם פנס, בקבוק גטורייד קר, כדי שתהיו אנרגטיים.

גם חטיפי אנרגיה, כי אין אוכל מבושל. טבלית בי־12, טבלית ברזל, בראוניז, 20 סוכריות מנטה צרפתיות משובחות. חוסם עורקים, חבישות, שקית לעירוי נוזלים בקירור, כדי שלא תתייבשו, כי מים לא יהיו. שתי חבילות של מטליות לחות, שיסייעו לכם אם תיאלצו להתפנות בשטח.

הישמרו מפארק הירקון, יש שם הרבה שועלים. שתי חפיסות סיגריות, שקית טבק ופילטרים, כי הפיצוציות יהיו סגורות. נוגדי דיכאון, נוגדי חרדות, נקסיום, כדורים נגד בחילה מקולקציית האפסים שחמושה בטלפונים לווייניים שלא עובדים בשאבעס קוידש. וגם כדאי ספר תהילים, כדי שתוכלו לשוחח עם אבא שבשמיים ולבקש שיבוא ויציל, אבל זה לשיקולכם, כי הוא אף פעם לא בא.

תכינו גם שלוש פיתות סביח, עם הרבה עמבה, עטופות בנייר פרגמנט ומנוילנות, כי זה עבד טוב במלחמת המפרץ. אל תוותרו על העמבה, ואל תחלמו על גונדי. אם יש עליכם את כל הפק"ל הזה, יש מצב שתשרדו. לא את חיזבאללה, כי הם באמת פארש. אתם תשרדו רק את קולקציית האפסים של אבי האומה.

אם אתם גרים באזור חיפה, תברחו. נסו להתחבב על עשרות אלפי החזירים שטיפחתם בדרך דרומה. זכרו שלחזיר ולאדם יש דנ"א זהה, אז לא להרגיז את החיה - כשהיא כועסת, היא מסוכנת. הפרשנים באולפנים לא אמרו לכם את זה, אז אני לוקח עליי את הג'וב.

אם אתם גרים בתל אביב, כנסו לפאניקה, כרגיל. אנחנו נורא מפונקים פה. בגבול הצפון שורדים עשרה חודשים עם טילים ורקטות כל יום, והם שורדים. אזעקה אחת בתל אביב, והג'מעה בדרך לנתב"ג, מתפללים, בלב כמובן, שנמל התעופה יהיה פעיל ויהיה אפשר לברוח.

אם הוא סגור, תמיד יהיו לכם המעבורות של מירי "המחוננת" רגב, שייצאו בשיירות להביא את הפליטים שלנו, נעבעך, שנתקעו ביוון וקפריסין. הן הרי לא יעזבו ריקות, נכון? אז כל הקודם זוכה. אני מקווה בשבילכם שמנו ספנות ימשיכו לעבוד. אין כמו סיבוב ברולטה כדי להירגע.

איך תגיעו לספינה? תתייצבו בחופים, תקבלו קוד מתי מעלים אתכם לסירות שיביאו אתכם לאונייה. אל תשכחו להיות נחמדים אחד לשני בתל אביב. תפסיקו עם המנהג המגונה של נעילת הדלתות למבואות בניינים.

נטרלו את הדלתות שמופעלות בקוד. גם אם יבואו שודדים וליסטים, אז שיבלו. לפחות תנו להם מסתור במקלטים, הרי "אחים אנחנו", "רק ביחד ננצח", "א־ח־ד־ו־ת".

והיה ושמעתם "בוםםםם" גדול, וחצי מהבניין קרס, אין מה להיבהל. זה הזמן לשלוף את הסביח מהתיק, לאכול כדי להירגע, להציע גם לאחרים. אל תהפכו לקניבלים, תהיו טבעונים במקלטים, זכרו שבתשעת הימים אסור לאכול בשר. 

מי קבע את זה? בטח לא אלוהים. כי חלף קצת זמן מאז שמשה היה אצלו בדייט על ההר, עד שחרב בית המקדש. אז בטח איזה באבא־בובה פסק, ומאז העדר שלנו מתמודד עם הפסיקה. אבל תכלס, דגים זה יופי, גם סי־פוד - לא יהיה לנו את זה במקלט.

אני רק מקווה שהפרסים וחיזבאללה יחכו עם הטילטילונים עד סיום המשחקים האולימפיים בפריז, ביום ראשון. לא עושים מלחמות באולימפיאדה, זה כלל אצבע - אני פסקתי. המשלחת שלנו מפתיעה עם שש מדליות, נכון לעכשיו. אולי תהיה עוד אחת בהתעמלות אומנותית, דריה אטמנוב, ו/או בתרגיל הקבוצתי.

אחרי שסיימתי להתלהב מהחבר'ה שלנו, אני מתרכז בעוילם־גוילם. יש שם דרמות בכל דקה ביממה, בכל מקצוע. האתלטיקה היא מלכת הספורט בעולם, אצלנו היא ספונג'דורית, אבל התרגלנו. אנחנו לא גזע ספורטיבי במיוחד, אם מדובר במקצוע ספורטיבי שמחייב נעילת נעליים. אנחנו טובים בים ועל המזרן, ולא צריך להתלונן.

לאתלטיקה יש את מונדו דופלנטיס, אמריקאי שנולד וגדל בלואיזיאנה, שהחליט לייצג את שוודיה בשביל אמא. בגיל 24 הוא הלהיט הכי חם בעולם, שליט בלעדי בקפיצה במוט, ששיפר כבר תשעה שיאי עולם.

הוא קופץ לגובה של יותר משתי קומות בבניין, הוא מדהים באיכותו, בקלאס, ובאבק הכוכבים שנושר ממנו בכל שנייה בתחרויות. השבוע, כאשר קבע שיא עולם נוסף וניצח בהפרש של 30 ס"מ מהשני בדירוג, הוא פצח בספרינט לכיוון בת הזוג שלו, דוגמנית שוודית מעלפת. כל העולם צפה בחיבוק ובנשיקה, גם אמא שלו, שהיא המאמנת הראשית שלו. היא הייתה ביציע,