נכון לכתיבת שורות אלה, איראן, חיזבאללה או שתיהן עדיין לא מימשו את איומיהן כלפי ישראל. מה שאומר שגם את השבת הזו בילינו בהמתנה מתוחה, בעודנו תוהים אם יש מספיק קופסאות שימורים במזווה.
כאילו מה שיציל אותנו יהיה אכילה מסיבית של לבבות דקל ושימורי זיתים ללא חרצנים. אבל קנינו. לא נהיה חריגים בתקופה בה בטר סייפ דן סורי הוא פתגם המפתח.
לפני שבוע, כנראה שהרגשנו אחרת, מתוחים יותר, רגילים פחות לחיים במתח תמידי. בינתיים, הלחץ הזה לא הלך לשום מקום, נמצא שם כמו החשבונות הנערמים בפינה של השולחן.
הניסיון הזה לחיות מיום ליום, בידיעה שאין לדעת אילו פושים יפתיעו אותנו ואת מכשיר הטלפון שלנו מחר בבוקר, ומה עוד יעשו חברי הממשלה באמתלה של הניצחון המוחלט, הופך מורכב מיום ליום.
בשורה התחתונה, שום דבר לא השתנה. פרט שולי: בין כוננות הספיגה למשא ומתן לכינון עסקת חטופים שלא מתקדם בקצב הרצוי, התראיין ראש הממשלה בנימין נתניהו למגזין 'טיים' המפורסם, הודה כי הוא מצטער שלא ערער על הקביעה כי חמאס מורתע.
כל זה קרה בשבוע האחרון, ובין לבין כמובן פגרת הכנסת, שדה תימן, השמיים שנסגרו, הישראלים שנתקעו, קיתונות האש אל עבר היועצת המשפטית לממשלה, הפצ"רית, ומי לא.
עוד התנגשות מיותרת בין אלה שעדיין מאמינים בשלטון הנוכחי לבין אלה שמזמן לא. ותוסיפו לזה את סערת התפילה בתל אביב, שלדעתי היא פשוט מיותרת וחבל שאחרי הזוועות שעברנו אי אפשר שכל אחד יתפלל איך שהוא רוצה, עם הפרדה ובלעדיה.
לפתע, במהלך הניסיון הפרטי שלי להמשיך ולצעוד קדימה חרף כל הסיבות הרבות לדאוג, הסתכלתי בלוח השנה. אנחנו כמעט בחצי אוגוסט. אוגוסט, שזה חודשיים בערך לפני אוקטובר, שיצטלב השנה עם חגי תשרי.
אתם קולטים? אנחנו סוחבים את כל הצער והחרדות המייסרות, במשך כמעט שנה. תיכף ימלאו 365 ימים לאותו בוקר מחריד שגרם לתחושת הביטחון שלנו לעזוב אותנו עם כרטיס בכיוון אחד, ולכל החלומות הכי גרועים שלנו כמדינה להתגשם.
115 חטופים עלולים להיות בשבי חמאס במשך שנה שלמה, ונראה שהזמן הנוקף לא מרעיד מספיק את אמות הסיפים של מי שבאמת קובע פה משהו.
אז נכון, יש איומים והכל חשוב, אבל אי אפשר להתרגל לזה שיש מגעים באשר לעסקת החטופים, אבל שלא באמת קורה שום דבר. ברור שלא מדובר במשא ומתן עם טיפוסים אנושיים, אבל מהרגע בו אזרחים ישראלים חוו את משבר האמון הגדול ביותר שיכול להיות מול מי שהבטיחו לשמור עליהם, הם לא יכולים להישאר שם עוד שנייה.
אסור לנו להתרגל, אסור לשכוח את כל מי שנחטף לשם, את אלה שלא שרדו ואת אלה שעדיין ניתן להציל. נכון, כולנו שורדים, כולנו ממשיכים לעבוד, מגדלים ילדים, משלמים מיסים ועושים בינג' מפעם לפעם.
אבל אסור לנו להרשות לעצמנו להמשיך הלאה לסדר היום. זה לא מגיע למי שעדיין שם, ולמשפחות שלהם שכבר שנה לא ישנו כמו שצריך והיו שמחות באמת. כי יש מועקה שלא חולפת, כי משהו נשבר. אסור להתרגל. עד שהם חוזרים. ולמי שכבר לוקח תנופה כדי להוכיח לי אחרת, זה הדבר האחרון שקשור לימין ושמאל.