חכמי התלמוד המליצו "לצאת לרחובה של עיר" ולהתפלל רק בשנת בצורת ועצירת גשמים ארוכה. למעשה, אין ביהדות דבר כזה תפילה המונית ברחוב או בכיכר מרכזית של עיר. לא כציווי, לא כמנהג, ולא כהנחיה.
לא תפילת מנחה ביום חול, לא תפילת ערב שבת בליל שישי, לא תפילה של חג ורגל ובוודאי לא תפילת כל נדרי בליל יום הקדוש. תפילה של המונים ברשות הרבים הייתה כל כך לא מקובלת ולא רצויה ביהדות, שרק פעם אחת, יחידה ובלבד, חכמי התלמוד המליצו "לצאת לרחובה של עיר" ולהתפלל — בשנת בצורת ועצירת גשמים ארוכה.
תפילה היא דו-שיח נפשי, נשמתי, מה שנקרא בימינו אינטימי, בין הבורא ליהודי וליהודייה. דו-שיח שקט, בלי להרים קול, וחשוב מכל בכוונה, בלי הרהורים זרים ובלי הסחת לב.
במילים פשוטות, במקום מיוחד וייחודי שנקבע וקבוע לתפילות, שמלכתחילה נבנה, אורגן, טופח ונשמר רחוק ונבדל משאון הרחוב, מהמון רועש — בית כנסת.
חורבן בית המקדש השני, שאירע בתשעה באב לפני 1955 שנים, המיט והנחית על יהודי ירושלים וארץ ישראל אבל כבד וכואב מנשוא. נהרס ואבד להם מקום שבו הקריבו קרבנות, מקום שהיה תכלית חייהם ומרכז עולמם שבו קיימו, הרגישו וחשו נפשית דו-שיח עם אלהים.
כפיצוי, כביטוי של נקם באויביהם הרומאים, כהתרסה נגד שאיפת האויבים האכזריים להרוס ולחסל את היהדות, החליטו היהודים ליצור, לאמץ ולקיים את התפילה. על כך אומר הפסוק הידוע "ונשלמה פרים שפתינו" — במקום הקרבת קרבנות נאמרות תפילות.
מעניין שהפסוק משתמש בדימוי "פרים" ולא כבשים או יונות, שגם הוקרבו בבית המקדש. כנראה שכוונת הפסוק הייתה לציין שתפילה כמודה כקרבן פרים, שהוא הקורבן היקר והיוקרתי בין הקורבנות.
ואכן, התפילות בימי חול, שבת ומועדים הפכו מייד לתכלית חיי היהודי והיהודייה ולמרכז עולמם. חכמי התלמוד עמלו וטרחו לציין, להאדיר ולשבח את התפילה בבית כנסיות.
התלמוד גדוש באמרות המדגישות את חשיבותם של בתי הכנסת והתפילות. התלמוד הגדיר באופן חד משמעי את בית הכנסת כ"מקדש מעט" כלומר דומה בקדושתו לבית המקדש שנחרב.
אימרה אחת קובעת נחרצות: "האדם שמתפלל צריך שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה" (בבלי, מסכת יבמות ק"ה). מאמר זה דורש ומחייב את המתפלל להיות עם עצמו, להרגיש שפל רוח ודבק באלהים. לא בדיוק מצב שניתן לקיים כשהמתפלל מוקף בהמון בני אדם ברחוב.
קרוב לוודאי שכל מה שנאמר עד כה לא נכלל בשיקולים של ראש העיר חולדאי בהחלטתו לאסור תפילות המוניות בכיכר דיזינגוף. מה שברור הוא, שהיוזמות והשאיפות של ארגונים ועסקנים דתיים לחדש את התפילות ההמוניות בכיכר הן בניגוד מוחלט וסתירה גורפת למעמד בית הכנסת כמקדש מעט ולחשיבות התפילה כשיח בין היהודי לבוראו. אולי אפילו ערעור וכפירה לדעותיהם של חכמי התלמוד בנושא.
אינני מעודכן בהסברים ובנימוקים שהארגונים והעסקנים הדתיים נותנים למאמציהם לקיים תפילות המוניות בכיכר דיזינגוף. עצם העובדה שהם משתמשים בהסברים ונימוקים כבר פוסלת את יוזמתם ושאיפתם.
התפילה איננה, לא יכולה להיות ואסור שתהיה מנוף, גורם ומניע ליוזמה, לשאיפה ולתוכנית. התפילה ובית הכנסת הם במעמד של קודש-קודשים ביהדות.
כדי להדגיש את חשיבות התפילה ובית הכנסת, קובעת הגמרא: "טוב מעט תפילה בכוונה מהרבה תפילה בלי כוונה." ההסבר המקובל הוא, שרצוי ועדיף להתפלל מעט אבל בכוונה מאשר להרבות ולהאריך בתפילה בלי כוונה. לענייננו, אפשר להוסיף הסבר: טוב להתפלל "מעט" בבית כנסת או בשטיבל חסידי עם מעט קהל אבל בכוונה — מאשר ברחוב עם "הרבה" בני אדם בלי כוונה.