“רק בזהירות על הפצע,” אומר לי כל פעם מחדש סבא של אילן. שנים שאני מכיר אותו. הוא שכן בבניין ואני נתקל בו כל העת - בחניון, במכולת או בלובי הכניסה, אבל מעולם לא בבית הכנסת.
שם פגשתי בו לראשונה רק אחרי שמחת תורה כאשר באחד הבקרים שאחרי 7 באוקטובר, הוא הופיע עם מבט קצת אבוד, כיפה מקופלת ביד ופחד גדול בעיניים.
“אילן, הנכד, בסיירת גבעתי, עמוק בתוך עזה. שרק לא יקרה לו כלום, שאלוקים רק ישמור לי עליו. תראה לי מה צריך לעשות. תגיד לי איך צריך להתפלל”. לבי יצא אל הסבא החרד וחסר האונים. הגשתי לו סידור, המלצתי לו על פרק התהילים הנכון. וכמובן הצעתי לו להניח תפילין, סגולה לשמירה והגנה.
סבא של אילן נענה מיד. בשביל הנכד הוא יעשה הכל. הוא אומנם לא ידע בדיוק כיצד ואיך, אבל הפשיל שרוול והגיש יד. הוא כבר לא צעיר, סבא של אילן, העור שעל זרועו דק ומתוח, מנומר בכתמי זקנה מפוארים.
אני כורך עליו את התפילין ברגישות ובעדינות, נזהר שלא להכאיב ולפגוע. ולמרות זאת כשהנחתי את התפילין על מצחו, הוא נשך שפתיים בכאב וביקש “רק בזהירות על הפצע”.
וכך זה חזר על עצמו מדי שבוע, בעיקר לאורך כל אותם בקרים קשים של ה"הותר לפרסום", בהם לא פעם כמעט והעדפתי שלא להגיע כלל לבית הכנסת, מפחד להתמודד עם המתח של הסבא הנואש החושש מפני הנורא מכל, ששוב ושוב מגיע, נאחז בתפילין כטובע הנאחז בקש, ובכל פעם מחדש מרכין ראשו ושב ומזכיר “רק בזהירות לא על הפצע”.
תשעה באב הוא יום החול היחיד במעגל השנה שבו איננו מניחים תפילין בבוקר. התפילין נקראות “פאר”, והן אינן עולות בקנה אחד עם תחושת האבל והחורבן. הקב”ה גם הוא מניח תפילין, בהן כתוב שבחו של עם ישראל “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ”, ו”בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת? – קלני מראשי, קלני מזרועי”.
כלומר הקב”ה חש את הכאב והצער שלנו בראשו ובזרועו, מקום שבו הוא מניח את תפיליו המבטאות את אהבתו לכל יהודי. בתשעה באב התקיים לצערנו הפסוק ממגילת איכה “הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל". ולרגע קצר כנראה גם הקב”ה נמנע מלהניח אותנו על לבו ועל ראשו.
אך השנה, הגיע העת שנשאל את הקב”ה: אם כל יהודי פשוט, כשנופלים חלילה תפיליו לארץ הוא מרים אותן במהירות, מנקה ומנשק אותן ומשיב אותן למקומן הראוי, איך ייתכן שהקב"ה מניח לתפילין של עם ישראל שנפלו לארץ להיות תקופה כה ארוכה מושפלים עד עפר, נרמסים בידי מרצחים, נמקים במנהרות האפלות?
הגיע הזמן שהקב"ה יחמול עלינו, יחבק וינשק אותנו וישיב אותנו למקום הראוי לנו, על ראשו ועל לבו. רק אלוקים, בבקשה "בזהירות על הפצע". הפצע שנפער בלבבות כולנו ממאורעות השנה האחרונה עדיין כואב ומדמם.
אתה הוא "הָרפֵֹא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" – אנא, רפא את הפצועים, השב את החטופים, שלח לנו כבר גאולה. אם הפכת לנו את יום שמחת תורה לעצב, בטח תוכל להפוך לנו את יום תשעה באב ליום של נחמה ושמחה.
הכותב הוא שליח חב"ד ורב בית הכנסת סי אנד סאן תל אביב