לפני שבועיים התקיים מפגש בין הקהילה האתיופית בקריית גת לבין משפחות החטופים ושורדות שבי בעזה חברי וחברות קיבוץ ניר עוז הגולים בקריית גת. ערב זה אורגן ביוזמת שמואל ילמה במסגרת פורום ירוסלם בשותפות מלאה עם הרב עזריה פטגו, עמותת כהן. זה היה מפגש מרגש ומיוחד. המשתתפים הפגינו נוכחות מלאה, נוכחות שמתבטאת בקשב רב לכאב הצורב לייאוש המכרסם, הזדהות עמוקה לדמעות של דאגה ולשבר המתמשך. אחת מחברות הקיבוץ אמרה "אתם ואנחנו" ופתאום מתפרצת שם אישה יוצאת אתיופיה ואומרת למשתתפים "אין פה אתם ואנחנו. יש כולנו. כולנו עם אחד אלה לא רק החטופים של שלכם הם של כולנו". לאחר הערב אמרה לי אחת מחברות הקיבוץ "הערב הזה כולו היה ערב של הקשבה ואהבה, ערב שמעורר תקווה. אנו רוצים לקבל את אותה אהבה והקשבה גם מציבורים נוספים בקריית גת" יכולתי לשומע אותה אומרת לי סוף כל סוף פגשנו היום ציבור שמוכן להאזין ללבנו ולשמוע את כאבנו ודאגתנו ללא שום ביקורת ושיפוטיות?
שאלתי את עצמי מה הוא סוד הקסם הזה הקיים בתרבות האתיופית שיודע להכיל את הכאב ואת הדאגה ללא כל קשר לשאלה כיצד יש לפעול בסוגיית החטופים? מה הוא סוד הקסם הזה בתרבות האתיופית שמחנך את האנשים לשמעו את זעקת אנוש עמוקה, לשמוע את הלב המדמם לקבל את האדם כפי שהוא? זאת איננה תמימות אלא התנהגות אנושית בריאה המלאה באהבה ובסולידריות.
מה הוא סוד הקסם של התמימות הזאת? קסם תמימות זה שיכול להציל את החברה הישראלים מכאוס וחורבן בית שלישי? דרך עיסוק במהות התפילה בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה נוכל להבין מקצת משבחו של קסם זה. כאשר בני האדם מתפללים מה היא מטרתם? האם הם מביטים אל תוך עצמם אל עולם הכוונות שלהם או מנסים להביט אל מעבר למציאות להתחקות אחר כוונותיו של האלוהים? האם מטרתם היא למסור בקשות לאלוהים או מטרתם היא לקבל ברכה מאלוהים? הרעיון שעיקר התפילה הוא למסור בקשות לאלוהים נשמע כחוצפה בעיני המתפלל היהודי האתיופי. כלומר בתיאולוגיה האתיופית התנועה איננה מלמטה למעלה מהאדם לאלוהים אלא התנועה היא מלמעלה למטה מאלוהים לאדם. בתודעה זאת בני האדם מצפים לסליחה וכפרה מאלוהים ולא דרישה ובקשה מהאדם לאלוהים. אבל מה זה משנה? מה המשמעות וההשלכות בין שתי הגישות הללו?
הרעיון שעומד מאחורי התיאולוגיה האתיופית הוא רעיון ההקשבה. האם אני עסוק בלהשמיע לאלוהים או להקשיב לו? תודעה זאת מלמדת אותנו דבר חשוב ביחסים בין בני האדם. שיותר שהאדם צריך לשנות את האחר עליו להיות עסוק בלשנות את עצמו. המוקד זה לא אני המוקד הוא האחר. גישה בסיסית זאת מי פה הנושא מחנכת אותנו למסוגלות של הקשבה לדעות, לכאב ללא כל נקיטת עמדה פוליטית, מפלגתית או אידיאולוגית. פשוט להיות שם. זה מה שציפתה לקבל, לפני עשור משפחת החטוף אברה מנגסטו. מאז שאברה נכנס ונחטף לעזה המשפחה קיבלה הבטחות אבל לטענת המשפחה אלא היו הבטחות חלולות, זה מה שהרגישו משפחות גולדין ושאול במלחמתם להחזרת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. המשפחה הרגישה שלמעט קומץ פעילים עיקשים, הישראלים גילו אדישות הם לא היו שם להיות איתם. מדוע? חלק טענו בשל העובדה שמדובר היה באזרח סוג ב', בגלל שהוא אזרח שחור, אדם המעורער בנפשו זאת הייתה הסיבה שבמשך זמן גדול הוא לא היה בתודעה של הציבור הישראלי. האם באמת זאת הייתה הסיבה? באמת החברה שלנו מתייחסת באופן שונה לשבויים/כלואים שונים? אני אדם תמים ולכן אני מאמין שפני הדברים אינם כך.
אנו חיים במדינה שיוונית ודמוקרטית. יש בעיות אבל אסור לנו להתעלם מהטוב הגדול שיש במדינה הזאת. וכל החלוקה של אזרח סוג ב ואזרח סוג א היא חלוקה חסרת אחריות ומסוכנת. אינני טוען שאין חלוקה כזאת, אני טוען שאסור לאפשר לתפיסה זאת להכתיב את החיינו כאן בחברה הישראלית. הנה לנו מה עוברות משפחות החטופים של ה 7 לאוקטובר משפחות סוג א. נתקלים בפחד מדרך הפעולה שהם מובילים לשחרור יקיריהם. אבל ממשיכים להתעלם מהעבודות. זה מאוד דומה לשיח הפרוגרסיבי הקיצוני שיודע לבנות בניינים יפים שהוא עצמו לא מתגורר בהם. כמו אותו המשל שאדם שהולך ברחוב ורואה על חנות ראווה שלט שכתוב עליו "כאן מוכרים את הנעליים הטובות ביותר" הוא נכנס ומבקש לקנות זוג נעליים טובות. ומשיבים לו שהוא התבלבל החנות הזאת איננה חנות נעליים זו חנות של שלטים! אמנם השלט אומר שיש נעליים טובות אבל זה רק השלט, בחנות עצמה אין שום נעליים. עלינו להפסיק למכור שלטים הצהרות וסיסמאות העוסקות בנראות ולא בעובדות. 7 לאוקטובר שבר את כל הקונצפציה הזאת.
ה 7 לאוקטובר זה כמו תחילת המצור על ירושלים. אם רוצים להציל את החורבן עלינו להתעורר מהתרדמה ולצאת מבית הכלא התודעתי שלנו ולהיות מסגלים לגרש את הפחד ולנטוע בנו אהבה. מה הדרך לכך? ברוח הדברים שכותב עודד בן מנחם בגישת המיקוד בפתרון. זה תלוי בדרך פעולה שאנו נוקטים. במקום לצעוק הצילו עלינו לעבור למעשים, במקום להתעסק בניתוח בעיות עלינו להתעסק בפתרונות. במקום להתמקד בהאשמה עלינו להתחיל לתקן ולקחת אחריות, במקום להתמקד מה הוביל לאסון ה 7 לאוקטובר עלינו להתמקד בהצלחות העבר, במקום לנסות לשלוט אחד על השני, עלינו להשפיע אחד על השני. במקום לחשוף פגמים וחולשות אצל אחרים עלינו לגלות את המשאבים והחוזקות אצל כל אחד. לפני חורבן הבית השני היו הרבה סימנים אבל הפחד אחד מהשני, הפחד בין האחים השכיח מהם לזהות מי הוא האויב האמתי שאינו בוחל ומבחין בין כהי עור לג'יג'ים, בין סוג א' לסוג ב' בין יהודים ושאינן יהודים.
אנו זקוקים לקסם של התמימות וההקשבה של התרבות האתיופית. במקום לפחד מהמתנחלים, מיוצאי אתיופיה, מהקפלניסטים, מהאחים לנשק, מהחרדים, מהשמאלנים, מהערבים הישראלים יש להרפות ולאהוב. בימים הללו של חשבון נפש לאומי בעקבות חורבן בית המקדש השני לפני אלפיים שנה השנה אין לנו צורך להרחיק לכת, ה 7 לאוקטובר נפרצה החומה, אנו בין המצרים חייבים לעצור ולהפסיק להמשיך למכור שלטים ולעבור לשמור על הבית הבית של כולם.
הכותב הוא מרצה בכיר וראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בחוג ליהדות בקריה האקדמית אונו , רב קהילת קדושי ישראל קרית גת.