בשבועות האחרונים התרחב לבנו למראה הופעתם המכובדת של הספורטאים שלנו במשחקים האולימפיים בפריז. כשדגל ישראל מונף אל על בטקס הענקת המדליות, הגאווה הלאומית שלנו גואה ונמצאת בשיאה.
אולימפיאדת פריז לא הצליחה להסתיר את העימות ההיסטורי בין המערב לגוש הקומוניסטי | קליינר
ואז, במעבר חד, כפי שנהוג לומר במהדורות החדשות, מופנה המבט אל נציגינו בכנסת ובממשלה, ורגשות אחרים לחלוטין מציפים אותנו – דחייה ובוז בלשון המעטה. הפער שבין נציגינו האולימפיים לבין הנציגים המנותקים על האולימפוס שבירושלים, מציב משוכה מאוד גבוהה לרגש הפטריוטיות שלנו. במקום שבו אין אמון במנהיגות, עלולה להתפתח התערערות מסוכנת בנאמנות למדינה.
חטאה החמור ביותר אולי של המנהיגות מתבטא בהצבת העם והמדינה משני צדי המתרס. הזעם והייאוש פרי האכזבה מהתנהלות הממשלה בנוגע לשחרור החטופים, להשבת תחושת הביטחון ולשיקום היישובים והמפונים, מתורגמים אצל רבים לזעם המופנה כלפי המדינה: התחושה היא שהמדינה הפקירה אותם ב־7 באוקטובר, וממשיכה להפקיר אותם גם בחלוף עשרה חודשים.
עם זאת, טענות ושאלות רבות, כמו: כיצד הגענו לאן שהגענו, צריך להפנות גם לעצמנו כשיעסקו בחקירת האירועים. יהיה ראוי אז גם לייחד מקום לנורמות ההתנהגות שהשתרשו בקרבנו, ובהן יהירות ואנוכיות, חוסר אחריות, חוסר יושרה וחוסר התחשבות.
ניתן לחזות שתימצא זיקה חזקה בין נורמות אלה, שהן היפוכן של נורמת ההגינות, לבין אופן התרחשות האירועים. לדוגמה, אטימות הלב וחוסר הקשב שגרמו לדבוק בקונספציה שלפיה חמאס מורתע ולא יפתח בהתקפה, למרות דיווחי התצפיתניות ודוחות המודיעין בדבר סימנים בשטח המעידים על ההפך מכך.
אכן, הגינות – כבוד, יושר והתחשבות ביחס לזולת – אינה מצטמצמת רק למסחר הוגן או למשחק הוגן בספורט. זוהי התשתית הערכית והמוסרית לכל מערכות היחסים במדינה, בין אדם לאדם ובין אדם למדינה. הכל מתחיל והכל נגמר בהגינות בכל תחומי החיים.
אך כרגע אנחנו מצויים במלחמה עם פוטנציאל להתרחבות ולהסלמה. זו העת להזכיר לעצמנו כי גורל המדינה מונח על הכף, וכי הוא תלוי גם בנו ולא רק בממשלה. אם נתמקד בכעס שלנו או ברחמים עצמיים, לא נעשה לה ולנו שירות טוב. לכך בדיוק מייחלים אויבינו כשהם משווים את אחדותנו הלאומית לרשת קורי עכביש שניתן לבתק בקלות, ומקווים להסתמך על כך כדי להשמידנו.
מצד שני, האם ניתן לדחות את הדרישה להגינות במציאות שבה חיילי מילואים שכבר שירתו מאות ימים מקבלים צו 8 לשלושה חודשים נוספים ומביטים בעיניים כלות בציבורים החרדיים שאינם מתגייסים? האם ניתן לדחות את הדרישה להגינות במציאות שבה החטופים נמקים כבר יותר מעשרה חודשים במנהרות חמאס בעזה, והממשלה מנהלת עם חמאס ועם העולם כולו מו"מ כאילו עומד לרשותה כל הזמן שבעולם?
אין זה אומר שההכרעה שעל הממשלה לקבל היא קלה: האם להסכים לעסקה להשבת החטופים מיד ובטרם יהיה מאוחר מדי, אל מול מידת הסיכון שנוטלים (ומטילים על אזרחי ישראל בעתיד) להישנות ירי הטילים ואפילו לאירועים דמויי 7 באוקטובר.
אם הדילמה לא מספיק קשה, נכנס כאן גם הצורך לטפל בחזית הצפונית, שבה צה"ל מגביל את מכותיו בחיזבאללה כדי שלא להילחם בשתי חזיתות במקביל, אך חיזבאללה הורס את יישובי הצפון וגורם לכך שרבבות תושבים נאלצים לנטוש אותם ולהיות פליטים בארצם.
ללמוד מבן־גוריון
בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, עמדה בפני ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון דילמה קשה: האם לפתוח את שערי המדינה, שזה עתה נוסדה, לעלייה בלתי מוגבלת של מאות אלפי שורדי שואה ומעפילים שרוכזו במחנות העקורים באירופה ובקפריסין. המדינה הייתה נתונה אז במלחמה קשה, שסיכויי הניצחון בה, לדבריו של סגן הרמטכ"ל יגאל ידין, היו 50:50.
בן־גוריון הכריע על פי השיקול הערכי: מדינה יהודית לא יכולה לסגור את שעריה בפני יהודים חסרי בית המבקשים לעלות אליה אחרי בגידת העולם (לתשומת לבם של שוקלי הירידה מן הארץ). מערכת השיקולים של בן־גוריון הציבה במקום העליון את הערך היהודי של הצלת חיים כאן ועכשיו, מתוך ביטחון ואמונה שנדע להיערך ולהתמודד עם השלכות החלטה זו בעתיד.
זו ההכרעה שצריכה להנחות את הממשלה היום. בן־גוריון אמר עוד שהמילה "ערך" נגזרת מהכרעה: הערכים נבחנים ובאים לידי ביטוי באופן שבו אדם מתנהג בפועל. נאמר כבר שלהיות ראש ממשלת ישראל זה התפקיד הקשה ביותר בעולם. כדי למלאו דרוש אדם בעל אישיות עוצמתית וחוסן ערכי, שיוכל להתעלות לגודל האתגר. בנימין נתניהו, האם אתה האיש הזה?
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל