בשנים האחרונות עברנו משברים רבים שמנעו מכולנו שגרה לימודית רגילה; קודם הקורונה, אחר כך הרפורמה בחינוך, מלחמה ועיצומים. לקינוח – שנת הלימודים אפילו לא נפתחה עדיין. אין כל צפי לפתיחתה. כל מי שמעורב בסיפור הזה משתמש בנו, התלמידים, בתור קלף מיקוח כבר יותר משנתיים.
משימה לאומית: הגיע הזמן שהציבור יצא למשימת חינוך ילדינו
אנחנו אמורים להיות דור העתיד, אבל מאבק של אגו וכוח פוגע בנו ברמה יום־יומית. אנחנו אפילו לא מכירים את המדינה כמו שצריך כי ביטלו לנו את הטיולים השנתיים, את המשלחות לפולין, ועוד ועוד.
עכשיו תתארו מצב שבו אתם, תלמידים במערכת החינוך בישראל, לומדים ומשקיעים, ולמרות זאת אפילו לא זוכים לקבל את ציוני הבגרויות שלכם. תתארו לעצמכם שאתם מסיימים תיכון ללא תעודת בגרות. האם, כמונו, לא הייתם מאבדים את האמון במערכת? קיווינו שעם תחילת השנה אולי סוף־סוף יינקטו הצעדים המתאימים שיובילו להפסקת הפגיעה הנוראית הזו. אז קיווינו.
בפועל, לא רק שלא ממזערים את הנזקים שכבר נגרמו, אלא גם מעצימים אותם עם שביתה, שמגדילה עוד את הפער הלימודי האדיר שנוצר עקב המלחמה. בית ספר אמור להיות מקום של שגרה עבור מאות אלפי תלמידים. המציאות במדינה הזו היא אחרת לגמרי.
אז אין אמון ואין תקווה. אנחנו עייפים מלהיות שקופים. נמאס לנו מהמאבקים שמתרחשים על הגב שלנו, ובעיקר נמאס לנו שאף אחד במערכת לא סופר אותנו. אף אחד.