לבי לבי על ארנון בר־דוד. שנים רבות שהוא מנווט בזהירות ובתבונה את ההסתדרות הכללית תוך שהוא נזהר שלא להעמיד למבחן אמיתי את מה שנותר מן העוצמה שיוחסה להסתדרות אי־אז בימים.
אלא שאז באה לעולם השביתה הכללית שעליה הכריז יו"ר ההסתדרות נגד הרפורמה, תוך היסחפות בגלי ההתלהבות של המחאה נגד פיטורי יואב גלנט. בר־דוד גלש על גלי המחאה בכישרון שהיה מסייע לענת ליליאור לזכות במדליה שאליה הייתה כה קרובה באולימפיאדה האחרונה.
מה הם מתכננים? ההודעה החריגה של חמאס שהקפיצה את צה"ל
המסמך הסודי נחשף: סינוואר תכנן להבריח את עצמו לאיראן עם חטופים מפילדלפי
אני נותן לו את הקרדיט שלמרות הפוזה של מחולל המהפכה שייחסו לו בתקשורת, באדיבותם הטקטית של הקפלניסטים, הוא הבין היטב שהוא הגולש ולא הגל. אבל הגעגועים לטעם המשכר והמשקר של רגעי התהילה המדומה פיתו אותו להאמין השבוע שגם הפעם, בעזרת הרוח הגבית של שקמה ברסלר וחבריה, של מטה עינב צנגאוקר – אמו של החטוף מתן צנגאוקר, ושל אמצעי התקשורת הששים אלי כל ניסיון לערער את המדינה ובעקבותיה את הממשלה – יש בתרמילו מספיק תרד כדי לנפח את דמותה של ההסתדרות לממדים ההולמים הכרזה מראש המקפצה על שביתה ארצית פוליטית, בלתי חוקית בעליל.
הוא הניח שהמוני הקפלניסטים ישבתו כך או כך, התקשורת המגויסת תארגן רוח גבית ותקשור לו כתרי הובלה, ושאפילו מערכת המשפט תתרום את חלקה ותעלים עין מהפרת החוק הבוטה.
שני דברים למד בר־דוד בדרך הקשה: שלמערכת המשפט בניגוד להסתדרות יש גבולות, ושהקפלניסטים מוכנים להשתמש בהסתדרות אבל מסתייגים ממה שהיא מייצגת, לא פחות מאשר תומכי ההנהגה הלאומית שההסתדרות יוצאת נגדה. נהפוך הוא, אלה שנזקקים באמת להגנת ההסתדרות ומוקירים את פועלה כאיגוד מקצועי למען עובדים, הם דווקא בעיקר אלה שיציאת בר־דוד נגד ההנהגה שהעם בחר פוגעת ברגשותיהם ותוקעת להם אצבע בעין.
התנהלותו חסרת המודעות העצמית של בר־דוד בשביתה האחרונה, כולו שיכור מחנופתה של התקשורת ומהתשואות האינטרסנטיות של מתוסכלי השמאל, הזכירה את כריסטיאנו רונאלדו במונדיאל האחרון. שככל שיקרטע על המגרש ככלב זקן ששכח את הטריקים הישנים שלו, הוא עדיין נשען על קהל הקשור אליו בעבותות נוסטלגיה המעלה באוב את יכולותיו בעבר.
שהרי פעם, לפני עשרות שנים, החדר של מזכ"ל ההסתדרות בקומה החמישית בבית ברחוב ארלוזורוב, שבו יושב גם כיום יו"ר ההסתדרות, היה הלב הפועם של המדינה, החדר שבו נחרצו גורלות.
ההסתדרות הייתה הפלטפורמה הארגונית של היישוב. היא שלטה בציבור מהעריסה לקבר. בלי הפנקס האדום שלה לא ניתן היה לקבל עבודה כשכיר. שליש ממסי החבר שאנשים שילמו עבור שירותי בריאות נלקחו כמעשר לפעילות פוליטית עבור מפלגת העבודה על גלגוליה. כספי הגזל האלו מימנו צבא פוליטרוקים ענק בכל הארץ, שפעלו בשירות מפלגות הפועלים לגיוס פעילים ארציים ומוניציפליים לביצור שלטונם.
אך עם השנים, הנכס הפך לנטל. הוא נתפס כפיגוע תדמיתי שנזקו קטלני למפלגה המזוהה עמו. ההסתדרות הצטיירה כתמנון דורסני רב־זרועות ועוצמה. גוף המגדיר עצמו כנציגות עובדים, המצוי בניגוד עניינים שאין בולט ממנו עם היותו מעסיק ענק, באמצעות חברות כמו סולל בונה, כור, תנובה, בנק הפועלים, ועוד חברות רבות שאותן הקים במהלך השנים ממסי החברים קשי היום.
שוד כספי החברים מימן גם נחילי פוליטרוקים, מופעי תרבות מפרנסי אומנים ביד רחבה, עיתון גירעוני בשם "דבר" שנכפה על עובדי המשק ההסתדרותי, וכמובן צעצועיהם החביבים של מזכירי מועצות הפועלים – הלא הן קבוצות הפועל זוללות המשאבים.
בור כרה ויחפרהו
חוק ביטוח בריאות ממלכתי – שנחקק ב־1994 ביוזמת חיים רמון, תחילה כשר הבריאות ובהמשך כיו"ר ההסתדרות – ניתק את ההסתדרות מהצינור העבה שממנו ינקה ללא הצדקה שליש מהתשלומים עבור בריאות. החוק הוציא את האוויר ממפרשי ההסתדרות, שהפכה לזומבי המתקיים מכוח האינרציה ונעזר בקביים חקיקתיים המאלצים את עובדי המשק הציבורי להיות מאוגדים ב"גוף יציג" ולשלם לו מס ארגון בכפייה.
המסים הללו, הזורמים לקופת ההסתדרות בזכות חקיקה בעלת שורשים אנכרוניסטיים שהכנסת לא נוגעת בה, ושת"פ עם הממשלה תוך הצנעת הקשר עם מפלגת העבודה, ושיתוף כל המפלגות בחלוקת פירורים מהשלל ההסתדרותי – מאפשרים להסתדרות לשמור את מעמדה הפורמלי, חרף העובדה שבעיני רבים הפכה מוצג ארכיאולוגי שמחלפותיו נגזזו מזמן ועתידו הרחק מאחוריו.
מאז הפיחות הדרמטי שחל במעמדה של ההסתדרות, הקפידו ראשיה להתנהל בתיאום עם ועדי העובדים הגדולים ולפתור סכסוכי עבודה במקום לייצר אותם כפי שנהגו לעשות בימי שיכרון הכוח הבולשביקי. אלא שבמחי שתי הפגנות בהפרש שנה וחצי, הפך ארנון בר־דוד ממי שידע טוב מכולם לשמר את מעמדה החדש והמוחלש של ההסתדרות, למי שמסכן את ההסכמה הכללית המאפשרת את המשך קיומה.
השביתה קוממה את הציבור והבעירה את כל הטינות הישנות. הייתה זו שביתה פוליטית מובהקת, הסוללת כביש עוקף דמוקרטיה. השביתה הפוליטית נועדה למצב את ההסתדרות כבעלת מעמד מיוחד ומיוחס לעומת שאר האזרחים, ולכפות את רצון הנהגתה על הכנסת והממשלה באמצעות המונופולין על הענקת שירותים חיוניים לציבור. זו הסיבה שהשביתה שעליה הכריזה ההסתדרות הייתה מכל היבט שהוא פיגוע נגד הדמוקרטיה. וזאת עוד לפני שבוחנים את המהות.
בר־דוד לא הפנים שעברו הימים שבהם הציבור הרשום בארגונו מוכן לציית לכל גחמה מטורללת המשרתת אג'נדה פוליטית ותופסת טרמפ על משפחות החטופים, כדי לפגע פיגוע כלכלי במדינה בשעת מלחמה.
הנה ההיגיון של הסתדרות העובדים בישראל על רגל אחת: אם חמאס רצח שישה חטופים, למה שזה לא יעלה לישראל בעוד כמה חולים או פצועים שישלמו בחייהם או באיכות חייהם בגלל השביתה. כמו פצועי צה"ל שבוטלו להם טיפולי השיקום בעקבות השביתה הפטריוטית הגדולה הזאת. ואם חמאס חוגג על רצח יהודים – למה שלא נעניק לו במתנה שיוכל לחגוג עליה גם נזק בשווי 2 מיליארד שקל לקופת המדינה.
לכן, גל החקיקה שח"כים בליכוד הוציאו מהמקפיא בעקבות ההפגנה המופקרת, עשוי לזכות לתמיכה רחבה בכנסת. בייחוד על רקע הסרבנות הציבורית מעוררת ההשראה לשביתה הפוליטית, שנתפסה כמשרתת את אויבינו. ההתייצבות ההמונית לעבודה תוך ריסוק השביתה שירתה את הכלכלה, את העם, את המדינה, את הצבא, את נשות המילואימניקים שצריכות לשגר את הילדים לבתי הספר והגנים אחרי חופשת קיץ ארוכה, את הילדים שצריכים שגרה בצל מלחמה, את החולים והפצועים.
מפגן החולשה שהציגה השביתה שהתפוררה להסתדרות בין הידיים, עורר גל מחאה אנטי־הסתדרותי שיביא אולי לשינוי במבנה הארגוני של ועדי העובדים במשק. בבחינת "בור כרה ויחפרהו".
בסרט "העכבר ששאג" של פיטר סלרס הנפלא, מדינה ננסית במצוקה כלכלית מכריזה כדת וכדין מלחמה נגד ארה"ב. ההיגיון בשיגעון הוא שארה"ב תנצח ואז, כפי שהיא נוהגת לפעול מול יריבותיה המובסות, דוגמת תוכנית מרשל בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כך גם במקרה זה תפצח ארה"ב בתוכנית שיקום למען יראו ויריעו.
הבעיה היא שמסתבר כי בר־דוד קורץ מחומר אחר. הוא אינו מדמה עצמו לראש מדינה קטנה. להפך, ברגע השמעת שאגת השביתה הוא נכנס לחלוטין לתפקיד מנהיג מעצמה החולם בהקיץ איך בסיוע השועלים המחבלים בכרמים, הוא הולך לחדש את עלומיה של הקומה החמישית כמוקד שלטוני שהממשלה והכנסת סרים למרותו. זה בהחלט יכול להתממש, אבל רק בסרט בדיוני שאחת מההקרנות ההסתדרותיות העלומות תממן. חבל רק שפיטר סלרס כבר לא יוכל לגלם את בר־דוד.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד