לפעמים, כשמחלקים מספר אחד במספר אחר, הם לא מתחלקים בדיוק - ואז נשארת שארית. תרגיל לדוגמה: מהי השארית שאיתה נותרים תלמידי י"ב בני ה־18 שחילקו את ארבע השנים האחרונות בחייהם בין חמש מערכות בחירות, מגיפה עולמית, מבצע שומר החומות, ניסיון הפיכה משפטית והמלחמה הארוכה בתולדות ישראל?
מיוחד: המורים נותנים ציון למערכת החינוך
מלבד שיעור האזרחות היקר והכואב בהיסטוריה, מה נותר בתרמיל חייהם של תלמידי ישראל? אין ספק כי מערכת השעות הקמה לתחייה מול עיניהם של צעירי ישראל היא משמעותית, וכזו שתיחקק בהם לכל החיים: שיעור מעשי בהיסטוריה לצד אירועים בקנה מידה תנ"כי, שיעור גיאוגרפיה הרסני לצד מבחן אינסופי באזרחות, שיעור בהסתברויות וסטטיסטיקה לצד חישובי מערכות צירים - זו של הרשע וזה של פילדלפי.
לאחר החילוק הארוך והמתיש שעשינו בחייהם, מה נותר בראשם, בנפשם ובלבם של צעירי ישראל? המלחמה הזו מקפלת בתוכה את האמונה כי יכול להיות כאן טוב יותר, מין תקווה וכמיהה לעתיד שעבורו אנחנו מוכנים להקריב - מוכנים להילחם ולספוג, ולשלם מחירים אישיים ומשפחתיים, כלכליים וחברתיים, אבל בתנאי שהשלם גדול מסך חלקיו.
בוויכוח הנוכחי בין אנשי האוצר לארגון המורים ישנו צד שחלקו צודק וחשוב, אך הצודק לא חשוב יותר ממציאות חסרת אחריות, דוגמה אישית והרת אסון לעתיד של המדינה שכה רבים משלמים עבורה כעת את המחירים היקרים ביותר. בעוד המבוגרים רבים לגבי מהו הדבר החשוב ביותר שיש להביא בחשבון, הם אדישים לעובדה שהצעירים יהיו אלה שישלמו את החשבון.
הם אלו שישלמו את המחיר של אובדן הזמן, המיומנויות והקשרים החברתיים, ואת המחיר הנורא של התנוונות אישית ושל יכולות חברתיות - אשר עבור התלמידים הם עוד נעלם במשוואת ההתבגרות הישראלית, שיהיה קשה לזהות, למצוא ולהירפא מהם אם ניוותר במסלול ההזנחה והצדקנות.
שביתה נבזית שכזו מנשירה קודם כל את אלו שצריכים לקום בבוקר למשמעת עצמית ולמאמץ המביא עמו תחושת מסוגלות וקשרים חברתיים. אלו שכבר ארבע שנים חוסנם הנפשי רופף ותחושת האובדנות בהם עולה. זאת עוד לפני מציאות שבה חלקם הפכו חטופים, מפונים, עקורים, שכולים או טראומטיים.
אין צורך להוסיף בדבר התהום החינוכית והנפשית שאנו צפויים לעבור בה. למרבה או לחוסר המזל, במדינה שבה לא נולדים תינוקות אלא מלש"בים, החוסן הישראלי יודע לצלוח אתגרים נפשיים, וכושר ההישרדות הישראלי מאלץ אותנו להשלים את הפערים החינוכיים לאורך הדרך. אך שיעור אחד בדמות השביתה הנוכחית הוא הרה גורל, ומחירו יהיה גדול מכדי לתקן את נפשם ומוחם של התלמידים בישראל - השיעור באמון ובערבות הדדית, והאמונה בשלם הגדול מסך חלקיו.
צעירי ישראל לומדים, על בשרם, בפעם השנייה תוך שנה, כי אין מבוגר אחראי. אף אחד לא בא להציל אותם. חייהם באחריותם הבלעדית, שוב. זהו שיעור חשוב לאדם הפרטי, אך עונש קולקטיבי לחברה חפצת חיים. כל יום שבו אנו לא מוכיחים לתלמידי ישראל שעתידם הוא בראש סדר העדיפויות שלנו כחברה, עוד חלק מהמשוואה הישראלית הופך לנעלם - עד שלא תיוותר אפילו שארית לחלוקה.
הכותב הוא מרצה בתחומי חברה ישראלית, חינוך ותרבות