ארבעה עמים חיים היום בישראל. הראשון הוא העם שאליו אני משייך את עצמי, “החלו"ץ": חילונים, ליברלים וציונים. צאצאי החלוצים שעלו ארצה בעיקר ממזרח אירופה, נטשו את עולם ההלכה, הושפעו מתנועת ההשכלה, יישבו את הארץ והקימו את מדינת ישראל, שחזונה משתקף במגילת העצמאות: “בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית". הדגש הוא על היותנו עם. הדת היא רק אחד ממאפייני דמותו של העם היהודי.
לפי סקר המכון למדיניות העם היהודי, כ־50% מהיהודים בישראל הם חילונים או מסורתיים. רבים מהמסורתיים הם בני עדות המזרח, שהמכנה המשותף בינם ובין אחיהם החילונים האשכנזים רחב ביותר והם משתייכים למעשה לקטגוריית “החלו"ץ". אלה מקבלים את עקרונות מגילת העצמאות שלפיהם ישראל “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום" ו"תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת..." וכדומה.
קיימים שני עמים יהודיים נוספים, המתנכרים לעקרונות הללו: האחד הוא החרדים. התורה, התלמוד, ואמונתם באלוהי ישראל הם שמכתיבים את דרכם. לימוד התורה הוא בעיניהם הערך העליון – מעל הגנת המולדת ובניינה. התמיכה שקיבלו מהחלו"צים אפשרה להם לבסס את מעמדם כמי שאינם תורמים למאמץ הלאומי וחיים מידם של החלו"צים ועל חשבונם: נהנים מסבסוד לימודים ומגורים ומקצבאות לילדיהם שמספרם כפול ממספר ילדי החלו"צים. רק מיעוטם משתלב במאמץ הצבאי והמשקי, שזקוק מאוד לתרומתם.
השני הוא המשיחיים. באפיונים האמוניים הם דומים מאוד לחרדים, אלא שנוסף להם אלמנט לאומני קיצוני: קדושת הארץ, בעיניהם, מאפילה על כל ערך אחר. הקיצוניים שבהם מקימים מאחזים במטרה לסכל את ההפרדה בין ישראל למדינה פלסטינית ומחזיקים מיליציות המבצעות מעשי טרור בערביי יהודה ושומרון. קנאותם מובילה למצב של אנרכיה וסף־מלחמה ביו"ש ואינה מקובלת על רוב המתיישבים, ופעולותיהם בהר הבית עלולות לגרור אותנו למלחמת דת טוטאלית.
העם הרביעי הוא ערביי ישראל. אזרחים הנקרעים בין שייכותם המשפחתית והדתית לפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון ובין נאמנותם למדינה שבה הם אזרחים שווי זכויות על פי החוק, אך להרגשתם - לא בפועל. רוב מפלגותיהם שואפות להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", בניגוד למגילת העצמאות.
יש בקרבם כאלה שמקבלים בחוסר ברירה את ההגמוניה היהודית ויש גם מי ששוללים לחלוטין את זכויות היהודים בארץ. רוב הערבים הצליחו ב־11 חודשי הלחימה להישאר נאמנים למדינה, אך קיימים בקרבם גילויים של הזדהות עם אחיהם בעזה וניכור מהמדינה.
לא נוכל לשרוד כאן כל עוד החרדים משתמטים מתרומה משמעותית למדינה, המשיחיים מציתים את השטח והערבים יושבים על הגדר. הכרחי ש"החלו"ץ" ייטול את המושכות ויפעל להקטנת כוחם של “העמים" האחרים: הפסקת תמיכת המדינה למי שלא מתגייס לשירות צבאי או לאומי, איסור על חינוך שאינו ממלכתי, איסור על פעילות המנוגדת לערכי מגילת העצמאות והגברת המשילות בקרב הקיצוניים. לכך יהיו אולי גם שותפים מקרבם, למען עתידנו המשותף.