15.9.2020. זה התאריך בו הלב שלי התנפץ, התנפץ לאלפי רסיסים שלעולם לא יתחברו חזרה. התאריך הנוראי הזה ששינה לכולנו את החיים מקצה לקצה. התאריך שאולי לראשונה בחיי מאותו הרגע ועד היום הפעיל אצלי את יצר ההישרדות. אותו אחד שכמעט ולא פעל אצלי לפני כן, כי אילו דאגות יכולות להיות למי שגידלו כנסיכה אמיתית? איזה חששות ואיזה צרות? התשובה היא שאין. גדלנו כנסיכות אמיתיות. לא לא. אתם לא באמת יכולים להבין באיזה רמות. כי זה לא קיים. אני מכירה המון הורים טובים ואולי זה ישמע שאני לא אובייקטיבית, אבל תשאלו את מי שהכיר אותה. כמות הפעמים שמכרים וחברים התוודו בפני בארבע השנים האלו, וסיפרו לי שתמיד תהו איך היא מצליחה להיות כזאת אמא? כי לא משנה מה יעשו וכמה הורים טובים יהיו, כמו שהיא מעניקה אף אחד לא יכול.
טוב נו, אבל אנחנו, גיל, ליאל ואני- אנחנו הנסיכות הפרטיות שלה, ברור שהיא תחצה אוקיינוסים בשבילינו. אבל נדמה לכם שזה היה רק איתנו? אז ממש לא. אמא שלי הייתה עמוד התווך שלנו. היא הייתה החוט המחבר בכל מקום בו לקחה חלק בחייה. בקן המשפחתי המורחב, בעבודה, בסביבת חבריה, בכל מקום.
אמא שלי תמיד הייתה בוועד. אבל לא, לא כמו כל ההורים האלה שמתנדבים תמיד (מבלי לזלזל כמובן באף אחד), מתנדבים כי הם כאלה, כי היא תהפוך עולמות שלכל חבריי לכיתה (גם אלו שפחות מצאו חן בעיני בינינו), בכל שנה תהיה השנה הטובה ביותר, עם ההפתעות המושקעות ביותר (דברים שקשה להעלות על הדעת), הרפתקאות שאולי רק חבריי לכיתות א׳1-ח׳1 יוכלו להעיד.
והמורות? בכל פעם שהן נתקלות בנו עד היום הם מחבקות אותנו חיבוק כל כך חזק ועם דמעות חנוקות, כי איך לא, גם בשבילם אמא שלי הייתה עושה הכל. אני לא חושבת שהיה מישהו בבית הספר שלא הכיר את אמא שלי, החל מהשומר בכניסה למתחם, דרך שומר בפתח הבית ספר, המזכירות, אב הבית ועד למפעילות הצהרון אפילו שלעולם לא לקחנו בו חלק. הרופאות שטיפלו בנו, המזכירות שלהן, עובדות הניקיון. כן כן עד כדי כך. בכולם היא הצליחה לגעת.
ועם כל זה היא הייתה כל כך צנועה. ימי ההולדת שלה הם הדוגמה הטובה ביותר לכך. חגיגות? לא בבית ספרנו. מתנות מוגזמות ואובר יחס? ממש לא. היא לא הייתה צריכה את כל זה ואפילו העדיפה שלא יהיה. כי מי שנותן מכל הנשמה, מי שקורץ מחומר כמו של אמא שלי עושה זאת כי זאת המהות שלו.
לפעמים אני חושבת שהיא הייתה טובה מדי לעולם הזה, היא הייתה מלאכית בדמות אדם. ואם ציירתי תמונה לא נכונה אז שלא תטעו, אמא שלי הייתה הלביאה הכי חזקה בטבע. מזל אריה. תמיד זקופה, עומדת על העקרונות שלה (לא משנה מול מי זה יהיה), פייטרית אמיתית, אשת קריירה, כזאת שמסתכלים עליה בהערצה. ובתכלס, איך אפשר להחזיק בתפקידים כל כך בכירים ובכל זאת, לקום כל בוקר בשעות כל כך מוקדמות, אחרי שכל אחת קיבלה את ארוחת החלומות שלה לבית הספר ותשאלו את חברי ליסודי, לא נראה דבר כזה עוד בישראל, כי לא היינו מגיעות עם סנדוויץ׳ ופרי בשקית, היינו מגיעות עם עוד שקית ענקית מפוצצת בדברים, כאילו נשלחנו לסגור שבת. וזה לא נגמר כאן, כי אין סיכוי שגיל, ליאל ושובל יחזרו מבית הספר ואין בישול אחד לפחות שמתאים לרוחן? כן כן. כזאת הייתה אמא שלי, לא היה יום אחד שחזרנו מבית הספר ולא חיכו לנו סירים של אוכל טרי.
ב-15.9.2020 (כ״ו באלול), שלושה ימים לפני ראש השנה אמא שלי נפטרה. וכמו שכבר כתבתי, יצר ההישרדות אצלי מאותו הרגע ועד היום עובד חזק מאוד. לאבד את אמא שלי שהייתה החברה הכי טובה שלי, וחומת המגן שלי, ולא רק שלי, שלנו (-אני מאמינה שהצלחתם להבין כמה משמעותית הייתה אמא שלי עבור כל כך הרבה אנשים) זה התרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין מימי. ועד היום אני לא מצליחה לעבד את המידע הזה, כי איך אפשר?
עוצרים אותי כל כך הרבה פעמים במהלך היום- יום, לומר לי שאני בן אדם חזק, שאני מביאה אור ושמחה איתי אבל אם היה שיקוף למה שאני עוברת בפנים. הראש חזק על יצר ההישרדות, מנסה לשמר על חיים רגילים, על המשך שגרה, לשמור את האנשים שאני אוהבת חזקים ולהוכיח להם שהחיים חזקים מהכל, שאמא איתנו, שומרת בכל רגע ומשגיחה ככל שתוכל. ובפנים? כל כך כל כך קשה, אין שום תרופה לכאב, הזמן לא מרפא כלום הוא רק מאלץ אותך להתמודד עם החוסר הכל כך גדול שפוגש אותך בכל רגע. בכל בוקר, בכל מחשבה, בצעדים הגדולים בחיים, ואפילו בביסים מאוכל שיכולים להפעיל אצלי את מנגנון הדמעות בשניות.
את שם אמא, את נוכחת בכל מקום, בכל רגע, בכל צעד שלנו, בכל דמעה שלי, בכל מחשבה שלי, מהנשימה הראשונה שאני לוקחת בבוקר ועד התפילה שיגיעו חלומות טובים בלילה.
ובכל זאת עם כל הכאב הגדול שבלב אנחנו בוחרות בחיים, בוחרות להילחם על עצמנו, להמשיך את הדרך שהתחלת, לחלום ולהגשים ולא לוותר לא משנה כמה קשה הדרך, והיא קשה, קשה כל כך. באחד הפרקים האחרונים של ה׳מירוץ למיליון׳ הריאליטי היחיד שאהבת וראית בציפייה, יפתח רמון דיבר על הקשר שלו עם אחיו ולא יכולתי להישאר אדישה למה שאמר, הרגשתי שהוא מעביר בצורה מדויקת את מה שאני מרגישה כלפי המתנה הכי גדולה שהשארת לנו- האחיות שלי, גיל וליאל שלי, אני אצטט אותו ״יש איזשהי אנרגיה שלא מתקיימת אם אנחנו לא שלושתנו ביחד. עברנו כל כך הרבה, עברנו דברים שאף אחד לא יעבור אי פעם מהטובים ועד להכי הכי קשים. אם אנחנו לא ניפגש עכשיו יותר משבוע זה מורגש מבפנים. רק ככה אנחנו באמת יכולות לא רק לשרוד, אבל גם לחיות טוב. עם כל הקושי אבל באהבה גדולה.״ אז תודה לך על זה אמא.
אמא יש רק אחת, זה נכון, אבל כמו אמא שלי לא הייתה עוד ולא תהיה מעולם, וככל שאמשיך לספר עליה אני לא אסיים. כשהיא גידלה אותנו בכפפות משי ומבלי להכין אותנו לזה באמת, אמא שלי בעצם הכינה אותנו לזה לאורך כל חיינו, היא לימדה אותנו להיות חזקות, להיות פייטריות אמיתיות כמוה.
אמא שלי תמיד הייתה זו שהפכה עולמות בשבילנו, ועכשיו אנחנו אלה שממשיכות להרים עוגן ולהפליג במסע הסוחף של החיים. ואולי זה המסר שכולנו צריכים לקחת איתנו, במיוחד אחרי השנה הכואבת שעברנו כעם - בין אם איבדנו מישהו קרוב, או פשוט מתמודדים עם הקשיים שהחיים מזמנים לנו. החיים חזקים מהכל, ובכוחנו להמשיך קדימה, להפוך עולמות עבור האנשים שאנחנו אוהבים, ולהביא אור גם ברגעים החשוכים ביותר. כי בסופו של דבר, זו הבחירה שלנו - להמשיך את המורשת של אהובינו, לחבק את החיים בכל כוחנו, ולזכור שבתוך כל אחד מאיתנו יש את הכוח להיות אותו 'חוט מקשר' שמחבר, מחזק ומאיר את דרכם של אחרים. וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו לא רק מכבדים את זכרם של אלה שאיבדנו, אלא גם יוצרים עולם טוב יותר - בדיוק כפי שהם היו רוצים שנעשה.