התוכנית שהציג לאחרונה גיורא איילנד, המכונה "תוכנית האלופים", איננה מעשית. עיקרה הוא לכתר את צפון הרצועה, לעודד את האוכלוסייה לצאת מהאזור, ולאחר מכן להטיל מצור מוחלט על השטח ולמנוע כל אספקה ממי שנותר בו. אף שפינוי אוכלוסייה משטח לחימה עשוי להיות מוצדק, כאן מדובר בפינוי בעל אופי שונה לחלוטין.
במצבה הבינלאומי העגום של ישראל, ברור שאיש לא יאפשר לה לפנות אוכלוסייה בהיקף כזה במסגרת מצור. יתר על כן, אם האוכלוסייה (או חלק ממנה) לא תתפנה, ישראל לא תוכל להרעיבה למוות. מהלך כזה רק יחזק את ההליך הפלילי המתנהל בהאג, שבמסגרתו עלול בית הדין להוציא, בחוסר סמכות, צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט.
הוויכוח אם המשפט הבינלאומי מאפשר או אינו מאפשר מהלך כזה הוא עקר. המשפט הבינלאומי הוא במידה רבה פוליטי ומעורפל יותר מהמשפט המקומי. הוא יפורש בכל מקרה נגד ישראל, ולמעשה אנו עדים לייצור משפט בינלאומי חדש, שאמור לחול אך ורק עלינו.
במקום זאת, ראוי לשקול צעד אחר לגבי צפון הרצועה. השגיאה האסטרטגית החמורה ביותר של ממשלת ישראל היא שלא דאגה למשטר חליפי לחמאס, שינהל את הרצועה ויחלק את הסיוע ההומניטרי. לא ברור אם ניתן לעשות זאת בשלב כה מאוחר, והעברת כובד הלחימה לצפון תקשה על כך מאוד.
האפשרות האלטרנטיבית היא להנהיג משטר צבאי ישראלי זמני, שיחול תחילה רק על צפון הרצועה. האוכלוסייה בשטח זה אינה כה גדולה, והאמצעים הדרושים לכך פחותים בהרבה מאלה הדרושים לניהול הרצועה כולה. במסגרת זו, יהיה צורך לדאוג לאוכלוסייה ולשלוט על חלוקת האספקה ההומניטרית.
מהלך כזה צריך להיות מלווה בהכרזה שישראל תעביר את השלטון ברצועה לכל משטר יעיל אחר, שיתנגד לטרור ויפעל נגדו. זה מהלך לא קל, בוודאי כאשר תשומת הלב מרוכזת בצפון. אך ראוי לזכור שהמפתח לכל המלחמה הקשה הזו הוא בעזה.
חמאס כרגע אינו חושש ואינו מודאג. הוא מקווה למלחמה אזורית, ואולי ליותר מזה. האינטרס הישראלי הוא הפוך. יש לסגור את החזית הדרומית בהקדם האפשרי. צעד כזה, ואפילו מהלכים ראשונים למימושו, יפעיל לחץ אמיתי על חמאס, ואולי בדרך זו ישתפרו הסיכויים לשחרור החטופים ולסיום המלחמה.