בשבעה באוקטובר אשתקד הופרכו שתי הנחות יסוד שרווחו אצלנו, בעיקר בחוגי השמאל. התברר שמסירת שטחים לאויב לא רק שאינה מקרבת שלום, אלא מרחיקה אותו, ומחלישה אותנו. והתברר שהדוגלים בשלום ובוויתורים, והמתחנפים לערבים, אינם חסינים מפני רצחנות שכניהם שמעבר לגבול.
בשנת 2000 ביצע ראש הממשלה אהוד ברק את הנסיגה החד־צדדית מדרום לבנון. "קורי עכביש", לגלג עלינו נסראללה, והחל מכשיר את האזור שבשליטתו למתקפה על הגליל. בשנת 2005 חזר אריאל שרון על שגיאת קודמו וביצע את הנסיגה החד־צדדית מרצועת עזה. לא עבר זמן רב וחמאס השקיע את כל המיליארדים שהוזרמו אליו להכשרת האזור במתקפה על העוטף. שתי הנסיגות הללו היו חמורות. אדריכליהן, אנשי ביטחון רבי־מוניטין בעברם, הפקירו את ביטחון ישראל לחזיונות שווא.
בשני האזורים צמודי הגבול, בגליל העליון ובנגב המערבי, מתגוררים תושבים הכמהים לשלום אמיתי, לשיתופי פעולה עם הלבנונים והעזתים. אלא שרבים מהם לא קראו נכונה את נפש שכניהם. במיוחד בלט הדבר בקיבוצי העוטף. התושבים העסיקו עזתים בבתיהם ועיניהם טחו מראות כי הללו מביאים מודיעין ל"מעסיקם" האמיתי – שלטון חמאס. זה מה שאפשר, בין היתר, את הטבח הנורא.
העיתונאי הוותיק עודד ליפשיץ הוא אחד החטופים. אני זוכר אותו עוד מהימים שבהם קראתי את ביטאון מפ"ם “על המשמר", שבו היה כתב פעיל ופובליציסט. הוא הרבה לכתוב על יחסי יהודים וערבים, נגד הפקעת קרקעות ובעד מאבק הבדואים על אדמות שעליהן התנחלו בשרירות.
עודד ורעייתו יוכבד, קשישים באמצע שנות ה־80 לחייהם, נחטפו באלימות קשה מביתם בקיבוץ ניר עוז. יוכבד שוחררה בינתיים, תוך הושטת יד ל"שלום" למחבל. עודד עודנו בשבי הנורא. העובדה ששניהם רודפי שלום ומבקשיו, כמעט בכל מחיר, לא עמדה לזכותם. גם לא העובדה שהם אינם גרים ב"שטחים כבושים" משנת 1967. עודד ויוכבד נחטפו כי הם יהודים, ציונים, ישראלים. כ־1,200 אזרחים תמימים נרצחו באכזריות חייתית, כולל כ־400 ממשתתפי המסיבה ליד רעים.
ממשלת נתניהו אינה פטורה מאחריותה לאסון 7 באוקטובר, אבל שורשיו של האסון עמוקים יותר ממחדלי הצבא לפני שנה. הם נעוצים, בין השאר, בשנת 2000 ובשנת 2005. יסוד הבעיה הוא בכך שאנחנו איננו קוראים היטב את המפה אצל האסלאמיסטים הקיצונים סביבנו, איננו מבינים את תרבותם, את שפתם ואת כוונתם, ומתעלמים משנאתם הרצחנית. שמעתי לאחרונה מומחה לאסלאם, שהסביר את ההבדל בין הנאצים הגרמנים לארגוני הטרור: “לשנאה הנאצית לא היה בסיס רציונלי, הרי היהודים לא סיכנו את גרמניה.
אצל האסלאמיסטים יש כביכול בסיס רציונלי – הפער בין ראייתם את מקום האסלאם בהיסטוריה ובין המציאות. האסלאם לשיטתו נועד לשלוט, אבל עולם האסלאם במשבר, שונא את המערב ואת היהודים כחלק ממנו. שיא ההשפלה בעיני המוסלמים – הציונות ומדינת ישראל. הציונות היא סטירת הלחי הגדולה ביותר לאסלאמיזם".
אז יש בתוכנו כמה מזרחנים, לפחות, שמבינים את עומק הבעיה. שיודעים כי שום פיתוי שנציע לשכנינו – נסיגות, כסף, סיוע כלכלי – לא יזיז אותם משאיפת העל: “פלסטין מן הנהר עד הים". מחיקת המדינה היהודית האחת, השמדת תושביה וכינון מדינה מוסלמית נוספת על 20 ויותר הקיימות. "מדינה פלסטינית" היא אמצעי תעמולה בלבד, שבעזרתו הערבים הפלסטינים כובשים לבבות באליזה בפריז ובבית הלבן בוושינגטון.
לכן, מכאן ואילך, התפכחות. אסור לישראל לבצע עוד נסיגות, להצטמצם בממדיה, לסכן את עתידה. יתר על כן: יש לשקול בהחלט ביצוע תוכנית שהציג זה עתה השגריר לשעבר של ארצות הברית בישראל, דייוויד פרידמן, בספרו "מדינה יהודית אחת". התוכנית עוסקת בהחלת ריבונות ישראלית מלאה ביהודה ושומרון – למעשה, יישום רעיון האוטונומיה – ובהורדת נושא המדינה הפלסטינית מסדר היום הבינלאומי.
פרידמן הוא פרידמן, מה יש לדבר. פרידמן יודע כי אם ישראל מוותרת על בית אל או על שילה, למשל, ברור לערבים שעל אחת כמה וכמה אין לה זכויות היסטוריות בחולון או בנתניה, שאינן מוזכרות בתנ"ך. נקווה שפרידמן וספרו יהיו גורם משפיע בממשל האמריקאי שייבחר בתחילת החודש הבא.
שבעה באוקטובר יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע, אילו חיזבאללה וארגוני הטרור ביו"ש היו מצטרפים באותו יום למתקפה של חמאס. על נסים כאלה לא נוכל לסמוך בעתיד, וזהו הלקח שצריך לעמוד מול עיני מנהיגינו מעתה. אסור שגורל קיבוץ גבעת עוז, השוכן על קו ההפרדה מול ג’נין, יהיה כגורל ניר עוז. ואנחנו רוצים לראות במהרה את עודד ליפשיץ, אחרי שנת הייסורים שעבר, בניר עוז המשוקם.