בימים אלו בין יום כיפור לחג הסוכות, ימי החגים, הם זמן של משפחה, התכנסות ושמחה משותפת. זוהי תקופה שאמורה להיות מלאה בתקווה והתחדשות, אבל בתקופה זו אחרי שנה שהלב שלי בעזה אני מרוסקת, הלב שלי שבוי. לירי נחטפה מבסיס נחל עוז, בסיס צבאי, מקום שחשבנו שהוא מוגן ובטוח. בשמחת תורה, יום שאמור להיות מלא באושר ושמחה, השתנו חיינו.

לירי, נערה צעירה בת 19, בשבי. היא ילדה מלאת חיים וחלומות והיא בחרה להתגייס חודש בלבד אחרי סיום תיכון ולשרת את המדינה, להגן על כולנו. לירי חלמה לצאת לפיקוד ולקצונה ורצתה לחוות שירות משמעותי וחוויתי. לירי ילדה של מוסיקה ושירה, ילדה של צחוק ואהבה, ילדה של אנשים, ילדה שאוהבת לטייל ולצלם ולתעד כל דבר. ילדה שאוהבת לבשל ולאכול. ילדה שרק רוצה לחיות. הימים עכשיו שבין יום כיפור לסוכות הם ימים  שבהם אנחנו עוברים ממצב של חשבון נפש וכפרה למצב של שמחה והודיה. אבל עבור לירי ועוד 100 חטופים הם ימים של בדידות וכאב ימים של סבל מתמשך. 

מה שקשה לנו לחשוב עליו – המשמעות של להיות בחורה בשבי. זהו סיוט שאף אחת לא צריכה לחוות. החשש מפני התעללות, ניצול ואלימות מינית מלווה אותנו בכל רגע. הידיעה שלירי נמצאת במצב כה פגיע, ללא הגנה, היא בלתי נסבלת. החששות והמחשבות שלנו הם המציאות שלה. לירי ועוד 100 חטופים עדין נמצאים בלב ליבו של פיגוע מתמשך ואנחנו לא מצליחים לעזור להם. הם נמצאים בשבי בתנאים שאיננו יכולים אפילו לדמיין. ללא אוכל, מים תנאים הגנים בחושך לבד במנהרות וכל יום שעובר הוא יום נוסף של סבל עבורם ועבורנו. אנחנו, ההורים, האחים, החברים - כולנו חיים בצל החטיפה הזו,  מחכים בשקיקה לחדשות, לא יודעים אם מחר יגיעו חדשות טובות או רעות, תחושת חוסר האונים היא בלתי נסבלת ואני יודעת שגם לירי מרגישה את זה.

החטיפה של לירי ושל כל החטופים היא לא רק טרגדיה אישית, אלא פצע פתוח בלב המדינה כולה המסמלת את השבריריות של הביטחון שלנו ואת האכזריות של אויבינו. אם לא נצליח להחזיר את החטופים, נשאר עם צלקת עמוקה שתלווה אותנו לנצח, זו תהייה תזכורת מתמדת לכישלונה של המדינה להגן על אזרחיה, זה יפגע בחוסן הלאומי שלנו ויעמיק את השסעים בנינו.

בתורה נאמר: "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא י"ט, ט"ז). מילים אלו מזכירות לנו את החובה המוסרית והערכית שלנו לפעול למען הצלת חיי אדם. אלו הם ערכי היסוד של החברה הישראלית. ועוד נאמר: "וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים" (דברים ל', י"ט) - עלינו לבחור בחיים, אנחנו מדינה יהודית שמקדשת את החיים בשונה מאוייבנו ועלינו לעשות כל שביכולתנו להשיב את החטופים לחיק משפחותיהם.

ובימים אלה, בין יום הכיפורים לסוכות, אנו נזכרים בערכים של סליחה, אחדות וחמלה. אבל כיצד נוכל לבנות שוב סוכה כשביתנו חרב? כיצד נשב מסביב לשולחן בשמחה שילדנו במנהרות? כיצד מדינת ישראל תוכל להיות שלמה בלי החזרת 101 האזרחים שנחטפו מבתיהם ביום שמחת תורה? אני קוראת מכאן לכל מקבלי ההחלטות - הגיע הזמן לפעול! הראו אומץ ! כל יום שעובר הוא יום אבוד. כל דבר הוא הפיך מלבד חיי החטופים.   

עסקת החטופים היא הלב הפועם של כל החזיתות שאנחנו מתמודדים מולם וכבר לא מדובר בעסקה אלא בהצלה! הצלת חיי אדם.  אם לא עכשיו, אימתי?  חייבים להחזיר את הבנות והבנים הביתה. לא מחר, לא בעוד שבוע - היום! חזרתם יהיה יום הניצחון שלנו, יום חגינו.

אני רוצה במעמד זה לפנות לכל החטופים ולבקש את סליחתכם סליחה שעדיין לא הצלחנו להחזיר אתכם הביתה. אנא דעו שאנחנו עושים כל שביכולתנו, כל המשפחות, יום ולילה, כדי להביא אתכם בחזרה.  הכישלון הזה רובץ על ליבנו בכל רגע. לירי שלי, דעי שאנחנו לא מוותרים. אנחנו נלחמים עד שאת חוזרת הביתה, תהיי חזקה כמו שאת תמיד, תישארי אופטימית ותמשיכי להאמין כמו שכתבת במחברת שלך "כל סוף הוא טוב ואם זה לא טוב זה לא הסוף". אמא מבטיחה לך שאת חוזרת הביתה ואמא מקיימת הבטחות.

אני פונה אליכם ומבקשת אל תשכחו את החטופים, אל תחיו לצדם. דברו עליהם ואליהם ,אמצו חטוף ,תתפללו למענם הפגינו למענם, דרשו את שחרורם. רק יחד, כעם מאוחד, נוכל להביא את חטופנו הביתה. כפי שנאמר "כל ישראל ערבים זה לזה".