לפני שנה עמדנו בתפילת הלל ביום הראשון לחג הסוכות. אחזנו בידינו את ארבעת המינים – הלולב, האתרוג, ההדסים והערבות ונשאנו תפילה בקול רם "אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָּא". חשבנו אז שלקחי מלחמת יום הכיפורים שפקדה אותנו 50 שנה קודם לכן, הופקו, נלמדו ויושמו.
מי היה מאמין שכעבור שמונה ימים, בשבת שמחת תורה בשעה 6:29 בבוקר, תשתרר עלינו באבחת חרבות ברזל, חשיכה, אפלה ומֵאַפְלָיָה ויתרגש עלינו אסון נורא ואיום שלא ידענו כמותו קודם, בעוצמתו ובעצימותו.
מאז אותו יום נורא ואיום, אנו רקמה אנושית אחת ולב פועם אחד, כל אימת "הותר לפרסום" הנשמעת והמהדהדת בחללה של האומה.
אנו חברה, שיש בה ייצוגי דעות, השקפות, מעמד ושייכויות מגזריות ושבטיות שונים. פסיפס של צבעים בוהקים. אבל מאז אותו בוקר של שמחת תורה לפני שנה, אנו כרוכים בשותפות גורל במדינתנו האחת והיחידה, כמו ארבעת המינים בחג הסוכות, הכרוכים ביחד, בסוג של שותפות לייעוד וזהות קיומית המסבירים – מדוע אנחנו כאן, נאחזים ולוחמים על הווילה בג'ונגל שמסביבנו.
ייצוגי ארבעת המינים ומאפייניהם, מבליטים את היחד בצד הייחוד. כך למדנו בתנ"ך: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
הלולב מכפות התמרים – יש לו טעם ולא ריח. מושבו במקום הגבוה. האתרוג- יש לו טעם וריח. ההדס- יש לו ריח ולא טעם. הערבה – אין לה, לא טעם ולא ריח ומושבה במקום הנמוך. לכאורה, הערבה מקופחת ושקופה שאיננה בולטת בנוכחותה.
אבל לא כך הוא. דווקא הערבה הפשוטה והנמוכה בהיררכיה של הצומח, זוכה לעדנה, לבולטות ולייחודיות, במהלך ימי הסוכות ושיאה בחיבוטה ביום הושענא רבה.
למדנו במשנה במסכת סוכה: "מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ד', הושיעה נא". אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים".
שבע פעמים בהקפת מזבח ההקרבה מתכתב עם השבעה באוקטובר. הנה אנו עדים במלחמת המצווה על קיומנו, בהארתם וגדולתם של החיילים גיבורי התהילה, שכמו הערבה במקדש, לוחמים בעבורנו את מלחמת הישועה- הושיעה נא.
הן העֲרָבָוֹת של המלחמה שמקיפות יום יום, שעה שעה, דקה דקה, את מזבח הקירבה וההקרבה של עמנו בציון, "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ". הם החיילים הפשוטים שכל הותר לפרסום, חושף את גדולתם, עוצמתם, מידותיהם, ערכיהם וסגולותיהם.
הם חיילנו, עֲרָבָוֹת הסגולה של עמנו, שמקיימים הלכה למעשה, את שירת הרעות, ממשיכי דור תש"ח המשתקפים בשירו של חיים גורי "כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט, אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ. כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ. אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם: אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ. אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם, אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ".
הם גיבורי התהילה, עֲרָבָוֹת הָעַרְבוּת ההדדית, מעוררי ההשראה וההשתאות של "כל ישראל עֲרֵבִים זה בזה". כינו את החיילים הקטנים והצעירים עד השבעה באוקטובר – דור הטיק טוק. והם הוכיחו שהם דווקא דור הטיק טָק בהתגייסותם, במוטיבציה, במוסר, במורל, בנתינה ובהקרבה.
עֲרָבָוֹת חרבות ברזל, רוממו את הערבה הבוכייה, הצנועה , נטולת יוהרה ורהב, שמקום מושבה על מים, שהם מקור חיים קיומי. כך עֲרָבָוֹת חיילנו גיבורי התהילה, נושאים על כתפיהם את אלונקת קיומנו בארץ המובטחת.
עֲרָבָוֹת גיבורינו בני האור, כמו אותה ערבה חובטת בהושענא רבה, אף הם חובטים בבני החושך בעוז ובענווה ומקריבים את גופם ונפשם על עצמאות עמנו בציון וירושלים. נעמוד ונצדיע לחיילנו, עֲרָבָוֹת סלע קיומנו, המגשימים את חזון הנביא ישעיהו: "יְשֻׂשוּם מִדְבר וְצִיה וְתָגל עֲרָבה וְתִפְרח כַּחֲבַצָּֽלֶת". תעלה הערבה.
ד"ר זאב (ווה) פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.