עם כל הכבוד להפצצה באיראן, מזה שלושה שבועות מתנהל הקרב החשוב ביותר של המלחמה. אולם משמעותו והפוטנציאל שגלום בו להחזרת החטופים, אינם מובנים לציבור, וגרוע מכך: נראה שגם המטה הכללי של צה"ל, פיקוד דרום ומפקדת אוגדה 162 – עומדים לפספס שוב. מדובר ב“קרב ג’בליה" – שם המקטין את החשיבות האמיתית של מה שמתנהל כעת בצפון רצועת עזה.
צריך לעבור להסתכל על הקרב מהצד השני, כי רק כאשר מסתכלים על מה חשוב לאויב ניתן לדעת כיצד ניתן לנצח אותו. מהצד של חמאס, קרב ג’בליה איננו עוד קרב. מבחינתם יש בו, מה שהם רואים כהצלחות משמעותיות: בתחילתו הם הרגו מספר חיילי צה"ל אבל, לצערנו בהמשך הם הצליחו לפגוע בצוותים שלמים. מח"ט חטיבה 401 – אל"מ אחסאן דקסה ז"ל נהרג. אבדה גדולה לעם ישראל ולעדה הדרוזית. מג"ד 52 נפצע אף הוא קשה באותה תקרית ביחד עם עוד ששה חיילים.
לאחר מכן, בעזרת מטען גחון הצליח החמאס לפוצץ טנק מרכבה, להרוג שלושה מאנשי הצוות ולפצוע את הרביעי. הקרב האמיתי מתנהל על התודעה: מה שמכונה אצלם "צומוד" או עמידה איתנה. חמאס, באידאולוגיה ובעזרת אלימות מנע מתושבי ג’בליה לעזוב את האזור. במקביל, כלפי חוץ מנהל החמאס קמפיין תקשורתי מוצלח אשר מתאר את צה"ל כמי שפוגע באזרחים אלו, מונע מהם אספקה, מרעיב אותם והורס את התשתית הרפואית בשני בתי החולים: כמאל עדואן ובי"ח האינדונזי.
כל זאת כחלק ממה שחמאס מתאר כ"טיהור אתני" אשר כביכול מבצעת ישראל כחלק מ"תכנית האלופים" שאותה הם מתארים כתכנית להרעבה ומצור. החמאס, דורש כעת כתנאי להמשך המו”מ את הפסקתו המיידית של המבצע בצפון הרצועה.
העולם מגיב לתעמולה החמאסית. שר החוץ האמריקאי הקדיש לכך חלקים רבים מביקורו בארץ ולאחר מכן הצהיר בקטאר: “ישראל הבטיחה לי כי אינה מבצעת את התכנית". גם היו ישראלים שהתראיינו ל־BBC על כך שישראל כביכול מבצעת "פשעי מלחמה" ואחרים החלו לקרוא לסרבנות. הקולות הללו לא צמחו רק בגלל תעמולת החמאס.
גם בימין הישראלי הפכו את הנושא לפוליטי. במקום להתמקד במטרות המלחמה עברו לדבר ולערוך כנסים על הקמת התנחלויות בצפון הרצועה. דבר שכמובן הדליק את השמאל בארץ ובעולם. כאשר משני הצדדים כל מחנה מושך לנושאים הפוליטים שלו – מה הפלא שצה"ל גם הוא הולך לאיבוד.
צריך לעשות סדר:
לצה"ל יש את מלוא הזכות המוסרית, החוקית והמבצעית – לנהל בצפון הרצועה מבצע מקיף לביעור הטרור והאמל"ח שנמצא שם. כחלק מכל מבצע צבאי, חייב צה"ל למנוע פגיעה בלתי מידתית באוכלוסייה. והדרך החוקית והיעילה ביותר למנוע פגיעה היא לפנות אותם הרחק מאזורי הקרבות. ברור שצה"ל לא יוכל להגיע עד למחבל האחרון. רבים מהמחבלים שכיום נלחמים בג’בליה, התגייסו לחמאס רק לאחרונה. יש בעזה מאגר צעירים בלתי נדלה המוכנים להצטרף לחמאס. לכן, הדרך היחידה, החוקית והאפקטיבית היא לדרוש מהאוכלוסייה כולה להתפנות דרומה. הרחק ממרכזי האוכלוסייה הישראלים.
צה"ל אמנם הצליח לאחר שבועיים של לחימה עיקשת לגרום לכ־40,000 איש לעזוב את המחנה – אולם החמאס, מצליח לנתב את זרם העקורים לאזורים אחרים בצפון הרצועה. חלקם אף מצאו מחסה בבית הספר אל-שימה, בצפון בית להיה. בשבת נאלץ צה"ל להפציץ אנשי חמאס אשר נטמעו בקרב אלפי העקורים אשר מוצאים בו מחסה. זהו מצב אבסורדי.
אחרי למעלה מ־370 ימי לחימה, פחות משני ק"מ דרומית מנתיב העשרה וגם בבית חאנון הסמוכה, בגבעות השולטות על קו הרכבת (שעדיין מושבת) לשדרות, נתיבות ואפקים – עדיין שולט חמאס. יש מי שמציע תוכניות (הזויות לא פחות מכל האחרים) לפיהם שכירי חרב אמריקאים יחלקו בבית חאנון מזון – וכך ימוגר החמאס. כאילו לארגון טרור אכפת איך מגיעה האספקה. העיקר עבורם הוא שהאוכלוסייה תישאר עבורם כמגן אנושי.
וכך מפוספסת לה הזדמנות היסטורית אחרונה לייצר את מנוף הלחץ היחיד שעובד על הנהגת חמאס: פינוי כל האוכלוסייה, מכל צפון הרצועה דרומה מציר נצרים ואז לנהל מולם מו"מ פשוט, שאינו מצריך כלל נסיעות לדיונים סודיים בקטאר אלא אמירה פומבית חדה וברורה: אוכלוסיית צפון הרצועה תוכל לחזור הביתה רק כאשר כל החטופים יחזרו לבתיהם. הומניטארי תמורת הומניטארי.
כדי שזה יקרה, צה"ל צריך להיות נחוש הרבה יותר מהחמאס. בינתיים מתוך 40,000 שעזבו את ג’בליה פחות מ־200 חצו את ציר נצרים דרומה. את כל השאר הצליח החמאס לנווט לאזורים אחרים בעיר, בעיקר למערב העיר ושכונת שייך רדואן. אם צה"ל באמת רוצה אחת ולתמיד לנקות את צפון הרצועה מטרור ולייצר את מנוף הלחץ להחזיר חטופים – כדאי שיעביר לצפון כוחות נוספים מדרום ומרכז הרצועה ויבין כי במלחמה לא מספיק להרוג מחבלים – צריך גם להילחם נגד מה שהכי חשוב לאויב: השארת האוכלוסייה העזתית בצפון הרצועה.