כל כך הרבה חיילים נפלו במהלך השבוע החולף. כל כך הרבה שמות, משפחות, ילדים שנותרו רק עם סיפורים וזיכרונות, עשרות בני ובנות זוג שאיבדו את זה שאהבה נפשם, והורים שהתגשם הסיוט הגדול ביותר שלהם. זה כך כבר שנה. ובעצם חיים שלמים, כי אנחנו במקום הראשון בערך ברשימת המדינות למודות המלחמות, אבל מבוקר השבת השחורה הגענו ל־890. כמעט 1,000 חיילים וחיילות, שוטרים ושוטרות, קצינים, קצינות, שהגנו בגופם על הבטן הכי רכה שלנו. ולא שבו.
אחד מהנופלים במהלך השבוע הוא אל"מ אחסאן דקסה ז"ל מדאלית אל-כרמל, מפקד עוצבת 'עקבות הברזל' (401), אוגדה 162, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. אחסאן היה בן 41 בנופלו, אב לשלושה ילדים, מעוטר צל"ש אלוף על פועלו במלחמת לבנון השנייה.
סיפורי הגבורה של החיילים והקצינים הדרוזים רבים לאין שיעור. התגייסות לא מובנת מאליה למען מדינת ישראל, שגם במציאות של 2024 נדמה שלא באמת משיבה את אותו היחס כלפי העדה. 12 חיילים דרוזים נפלו מפרוץ מלחמת חרבות ברזל. לפני אל"מ דקסה היו אלה סמ"ר דניאל ראשד, בן 19, סא"ל עלים סעד, בן 41, רס"ל ג'ואד עאמר, בן 23, סא"ל סלמאן חבקה, בן 33, רס"ן ג'מאל עבאס, בן 23, סמ"ר עדי חרב, בן 19, סמ"ר סופיאן דגש, בן 21, רס"ר אנואר סרחאן, בן 26, סרן ווסים מחמוד, בן 23, רס"ן ג'לאא אבראהים, בן 25, רס"ן במיל' נאיל פוארסה, בן 43.
85% אחוזי גיוס, נאמנות מוחלטת למולדת, שותפות גורל שלא רואים באף מדינה אחרת. ועדיין, בכל סיפור נפילה הרואי עולה שוב עניין חוק הלאום, ומתפוגג אחרי שנייה בקול ענות חלושה. שוב דורשת המשפוחה, דורשים החברים, דורש כל מי שעיניו בראשו ומבין שהגיע הזמן לתקן את הרעה החולה הזו, וכלום. תמיד אומרים שיתקנו, שהגיע הזמן, מוחים דמעה בעין אחת, ובשנייה – מבטיחים לפעול לשינוי המצב. בפועל, לא הממשלה הזו (וגם לא הקודמת) עשו משהו כדי לעקר מתוכן את החוק המפלה הזה.
בכמה מילים, חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, או חוק הלאום, משאיר את העדה הדרוזית מחוץ ללופ. זאת אומרת שעליהם לחיות במדינת ישראל, לשרת בצבא הגנה לישראל, ולאבד את יקיריהם שנפלו למען קדושת האדמה שלנו, אבל מבלי להיות חלק אינטגרלי ושווה זכויות במדינה. שהיא בדיוק שלהם כמו שהיא שלנו.
אז די עם זה. הגיע הזמן להפסיק להגיד שזה צריך להשתנות ולשכוח מזה עד הפעם הבאה. הגיע הזמן להסתכל עמוק בעיניים של כל מי ששולח את ילדיו לצבא, לא משנה מהיכן הוא או מה עדתו, ולהבטיח לו את מגש הכסף גם כשהשמיים נופלים עליו. לנופלים, למשפחות שלהם, אין בית אחר ואין ארץ אחרת. עליהם לדעת שחרדת הקודש, בה הם נוהגים כלפי המדינה, היא הדדית. עכשיו? זה כנראה ההפך הגמור.