לקח לי שנה שלמה ללמוד את השיעור החשוב ביותר שלמדתי בחיים. שנה מאז 7 באוקטובר שבו החיים של כולם השתנו, שנה מאז שראיתי את המוות מול העיניים. המוות שראיתי לא הגיע בפתאומיות. הוא זחל אליי לאט־לאט, רמז לי שהוא בדרך ונתן לי את הזמן לחשוב על החיים שלי ועל החרטות שהיו לי. החרטה היחידה שהייתה לי, על כך שלא הבאתי ילדים, כבר מאחוריי. היום אני אבא לבן, יונתן לביא, האור בחיים שלי.
אבל השיעור שלמדתי הוא דווקא שיעור בצניעות. החיים שלי ניצלו, אך לא בזכות בחירה שלי. החיים שלי ניצלו בזכות בחירה של עשרות אנשים בדרך. הבחירה שלהם, שלא לוותר עליי. זה התחיל בצוות שלי, הלוחמים שהיו לצדי, שהמשיכו להילחם, שהקריבו את עצמם ורצו לתופת כדי לחלץ אותי. שלושה לוחמים נפצעו בדרך. אחר כך עברתי לידי הרופאים והפרמדיקים הצבאיים, משם ללוחמי 669, הטייסים, אדוה בת זוגי שהחזיקה אותי חי, ולבסוף הרופאים והמנתחים בבית החולים.
השיעור שלמדתי הוא שלעולם לא אוכל להגיד “הגעתי לכאן בזכות עצמי״. אני כאן בזכות מלאכים ומלאכיות שפגשתי בדרך, אזרחים ולוחמים, אנשים שאוהבים אותי ואנשים שלא פגשו אותי קודם. יחד הם החזיקו אותי, הצילו אותי והביאו אותי בחזרה לחיים. רסיסים של מוות התנפצו לכל עבר בשנה האחרונה, ועדיין מתפזרים.
האנשים הטובים שאנחנו פוגשים בדרך הם אלה שנותנים לי תקווה. האנשים האלה הם לא ימניים ולא שמאלנים, לא דתיים ולא חילונים, לא אשכנזים ולא מזרחים. אנשים שהם ישראלים לפני הכל.
ידין גלמן הוא שחקן, ולוחם בסיירת מטכ"ל שנפצע בקרב בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר