אלה חיימי אלמנתו של טל חיימי ז"ל, שנהרג ב־7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה
מבחינתי, לא עברה שנה מאז 7 באוקטובר כי אנחנו עדיין מחכים, וכל עוד נחכה, הסיפור הזה לא גמור. זה הסיפור שלנו, והוא קשה מאוד כשאנחנו ב"הולד". נכון, עברה שנה, אבל דברים לא נסגרו ואי אפשר להתרגל לכך לעולם. אני מקווה שגופתו של טל תחזור כמה שיותר מהר, אבל כל עוד זה לא קורה, אנחנו במצב ביניים.
זו הייתה שנה של רכבת הרים רגשית כי זו גם שנה שבה ילדתי, דבר משמח מאוד, שנה שבה הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש, לעשות דברים שלא עשיתי בעבר, להתנהל אחרת, ללמוד לתחזק משפחה חד־הורית וגם לגדל ארבעה ילדים, ולא רק שלושה. זו גם שנה שבה אנחנו לא בבית, אלא מפונים לקיבוץ משאבי שדה. הכל מאוד־מאוד ארעי, מאוד־מאוד ב"הולד".
כל אזרח במדינה צריך להיות מודאג מכך שהחטופים עוד לא חזרו, ולשאול את עצמו איך המדינה תתנהג כשהוא יהיה בצרה. כל אזרח צריך לתמוך בהחזרת החטופים. כולם הרי מסכימים שהחטופים חייבים לחזור הביתה, ואם לא דרך עסקה, אז בדרך אחרת. הם חייבים לחזור כמה שיותר מהר. וצריך להיאבק למענם.
