שנים מפמפמים לנו בראש שרק מכה קשה וכואבת, שתונחת על "ראש הנחש האיראני" - תביא לשינוי משמעותי במזרח התיכון. רק זה מה שיפגע קשות, ולא רק באיראן. זו תהיה פגיעה גם בחיזבאללה, בחמאס, בחות'ים ובטרור הבלתי פוסק ביהודה ושומרון - ב"טבעת האש" שהאיראנים יצרו סביב מדינת ישראל, במגמה ברורה להשמידה.
לאורך שנים אנו מביטים בדאגה רבה בגרעין האיראני, שהולך ומתפתח לנגד עינינו ללא הפרעה והופך לאיום של ממש על קיומנו. זאת, כשברור לכל מי שעיניו בראשו שלמדינת ישראל אין ברירה אלא לתקוף ולהשמיד את תעשיית הגרעין האיראנית. בדיוק כפי שפעלנו ב־1981 בעיראק, וב־2007 בסוריה. זאת, לפני שיכולות הגרעין של איראן יבשילו – ואז זה עלול להיות כבר מאוחר מדי.
ב־9 באוקטובר, כשבוע לאחר מתקפת הטילים הגדולה ביותר על מדינת ישראל, אמר שר הביטחון יואב גלנט: "ההתקפות האלו של האיראנים היו אגרסיביות, אבל ההתקפות הללו נכשלו. לעומת זאת, ההתקפה שלנו תהיה קטלנית, מדויקת, ובעיקר מפתיעה. הם לא יבינו מה קרה ואיך קרה, הם יראו את התוצאות".
כעבור שישה ימים, על רקע ההכנות לתגובה הישראלית, הדגיש גלנט בקול תרועה: "אין לנו כוונה להשלים עם הפגיעה בריבונות ובניסיון לפגוע בתשתיות ישראליות מבלי להגיב. התגובה תהיה מדויקת, כואבת ומפתיעה".
הוא שוב הבטיח תגובה הולמת וכואבת ב־23 בחודש, כאשר ביקר בבסיס חיל האוויר בחצרים, ובשיחה מצולמת עם טייסים אמר להם: "אחרי שנתקוף באיראן, גם במדינת ישראל וגם במקומות אחרים יבינו מה כלל תהליך ההכנה שלכם וההיערכות והמוכנות שלכם. לנו יש אמון מאוד גבוה ביכולות שלכם, ובאופן אישי בכל אחד ואחד, כקבוצה וכטייסת".
כשהתבשרנו אתמול לפנות בוקר שחיל האוויר ביצע את המתקפה המיוחלת, נוצרה תחושה של "פעמי משיח". הנה, סוף־סוף הגיעה המהלומה שלה חיכינו כל כך הרבה זמן. מי שעקב אחר השידורים והדיווחים חש שאיראן שאחרי המתקפה כבר לא תהיה אותה מדינה. שסוף־סוף נראה את "ראש הנחש" לפחות חצי ערוף.
אלא שבמציאות, כשהאיר היום, הסתבר שלא למהלומה הזו פיללנו. ככה לא מנצחים, ככה לא ננצח. בוודאי במזרח התיכון, כשכל השכנים מצפים בסקרנות לראות כיצד ישראל תעניש את מי שתקף אותה פעמיים במאות טילים קטלניים, מי שיצר סביבה "טבעת אש" והצליח לגרור אותה, בעזרת הפרוקסיז, למלחמה שנמשכת מעל לשנה ושלא רואים את סופה.
בהדרגה העובדות הלכו והתבררו, והיה ברור שזה היה רחוק ממה שציפינו, ממה שזה היה אמור להיות, ובוודאי ממה שהבטיחו. ואז החלה התירוצים. "זה בגלל האמריקאים", "זה מפני שלא רצינו להיגרר למלחמה עם איראן". וכך, שוב, ברגע האמת, אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שהמהלומה המחישה לאויבינו מהן היכולות שלנו, ושלא כדאי להם לבחון אותנו שוב.
למען האמת, ובלי לפגוע חלילה בטייסי חיל האוויר הנפלאים, זה לקח אותי לעולם הכדורגל, לסיפור על אותה קבוצה שבמרוץ לאליפות רכשה חלוץ מרכזי קטלני, שכולם האמינו וציפו שבמשחק העונה עם היריבה המתמודדת על התואר – הוא יגשים את כל התקוות.
וכך, באותו משחק מכריע הוא קיבל כדור מצוין, עבר בכישרון רב את הגנת היריב, חלף על פני הבלם וניצב מול השוער. באוויר כבר שמעו את שאגת ה"גול" המיוחל, שאמור היה להכתיר אותו כמי שהביא לקבוצתו את האליפות. ואז, במקום "לקרוע" את הרשת ולכבוש את שער הניצחון, בעט בחולשה של "דרדל׳ה" לידי השוער המופתע. כעבור חמש דקות הובקע שער הניצחון בצד השני של המגרש, שער שהותיר את קבוצתו עונה נוספת ללא האליפות המיוחלת.
זו בעצם התחושה שהותירה המתקפה הזו. החמצה עם אכזבה גדולה, כשברור שזו הייתה הזדמנות נדירה לפגוע בגרעין האיראני - פגיעה שהייתה מציבה היום סדר יום חדש במזרח התיכון. ובעיקר, היא הייתה משתקת את האש הבלתי־פוסקת מצד החיזבאללה ומסייעת במידה רבה לשחרור החטופים.