"אנחנו גם ממשיכים להאמין שפתרון דיפלומטי, הוא הדרך היחידה להחזיר את השקט המתמשך ולאפשר לתושבים משני הצדדים לחזור בשלום לבתיהם".
כאשר סגנית הנשיא קמלה האריס פרסמה את ההצהרה הנ"ל לפני מספר שבועות, היא השתמשה באותו אוצר מילים פוליטי שגרתי שבו השתמשו לויד אוסטין, שר ההגנה של ארה"ב, ואנתוני בלינקן, מזכיר המדינה, ביחס למלחמה של ישראל בחיזבאללה.
החיפוש אחר "פתרון דיפלומטי", כלומר כזה שמגביל אפשרויות צבאיות, חזר על עצמו שוב ושוב, לעתים קרובות מונח בקלישאת "שני הצדדים", המשקפת פילוסופיה שסותרת את המציאות – שצד אחד התחיל במלחמה הזו. אם נביט למציאות בעיניים, ישנו רק צד אחד אשר הצהיר על מטרותיו לפלוש לצד השני, ובנוסף הוא מסרב להכיר בלגיטימיות של זכותם של אזרחים לחיות בבתים שקמלה האריס מקווה שיחזרו אליהם התושבים בצפון. לכן, כשאפשרות של "הסדרה" עומדת על הפרק, אסור לישראל לקבל אותה תחת לחץ.
אנו חייבים לשים לב לפסיכולוגיה של השפה והמשמעות של מילים, המשחקות תפקיד בכל מצב. הקריאה ל"פתרון דיפלומטי" מניחה שניתן למצוא מידה של סופיות וסגירת מעגל בהפסקת מלחמה נגד קבוצה איסלאמיסטית רדיקלית הניזונה מאידיאולוגיה דתית חסרת פשרות. אולי "הסכם דיפלומטי" אפשרי, אבל הבאה לא נשלה את עצמנו ש"הסדרה" כזו יכול להיות מתורגם ל"פתרון" אמיתי.
בהיעדר פתרון, כל הסכם יהיה במקרה הטוב זמני. גם בבית הלבן יודעים זאת. הסכם דיפלומטי הוא בעצם "פסק זמן" ברוח הלוחמה האיסלאמיסטית, שבו יש לחפש הפסקת אש רק כאשר מפסידים ורק עד שאפשר לצבור מספיק כוח כדי לחדש את פעולות האיבה, ההודנה המפורסמת. כמו במשטר הפלסטיני בעזה, טרור ואלימות יהיו האמצעי שבסופו של דבר חיזבאללה ואיראן יחזרו אליו וישתמשו בו כחלק מאסטרטגיה של שחיקה פסיכולוגית כל עוד המטרה של חיסול ישראל קיימת.
המושג "שלום" מפתה, מכיוון שהוא חמקמק. הפיתוי שלו נובע מהרצון שאנו מניחים שיש לכולם ליהנות ממשפחתם, להתפרנס בכבוד ולהיות מרוצים ובטוחים בביתם. החמקמקות שלו נובעת מההבנה שהמטרות הללו הן משניות ליעד־על אחד המנחה את המסרבים להכיר בריבונות יהודית כלשהי בארץ המכונה "פלסטין".
קריאות "מוות לישראל" מאיראן, השמחה ברחובות עזה מיד לאחר ה־7 באוקטובר, סקרי דעת המזעזעים שתמכו בפעולות הללו ומחסני התחמושת בבתים של אזרחים בדרום לבנון אינן התנהגויות המעידים על הרצון ל"שלום", "הסדרה" או "הרגעה", הם מושג מערבי, שמפסיק את האש זמנית, עד לפעם הבאה.
המכשולים לפתרון דיפלומטי טבועים בכל עימות עם תנועות מבוססות על אידיאולוגיות. כשם שגרמניה הנאצית ויפן הקיסרית הובסו צבאית, גם האידיאולוגיות המזיקות שלהן חדלו להתקיים. בעלות הברית קראו ל"פירוז, דנציזיפיקציה, ביזור ודמוקרטיזציה" של גרמניה, הגנרל מקארתור דאג שיפן תוותר על הזכות לנהל מלחמה. האידיאולוגיות שהניעו את ציר גרמניה־יפן אכן נמחצו, אך רק לאחר כוח צבאי מכריע ולעתים אכזרי שגבה נפגעים רבים ברחבי הגלובוס.
כיום, הכחשת השואה היא עבירה פלילית בגרמניה ועדיין ליפן אסור לנהל מלחמה ואף להחזיק צבא חזק. כאן במזרח התיכון, אנו די רחוקים מהכרה של השיעים הקיצונים בדמותם של איראן ושלוחותיה, יאמצו את ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים ויוותרו על הזכות להתנגדות אלימה.
בניגוד לפתרונות דיפלומטיים, הסכמים דיפלומטיים באים והולכים. סיום מוקדם של מלחמה וביטול יעדי מלחמה שיסירו את יכולתן של קבוצות איראניות ברחבי המזרח התיכון לחזור לאלימות לאחר הפסקת האש, אינן אינטרס לאותם אנשים המבקשים להוביל ל"שלום אמיתי" מתמשך. יש להסיר מהמשוואה את אידיאולוגיית השנאה, אידיאולוגיית ההכחשה והאידיאולוגיה של עליונות על כל מיעוטי האזור לפני שניתן יהיה לשקול פתרון מדיני בר־קיימא.
שינוי קוגניטיבי חייב להקדים כל שינוי התנהגותי, וסוג זה של שינוי רחוק מאוד מדעתם של שכנינו, הקרובים והרחוקים. השגת השינוי דורשת את אותה אסטרטגיה שבה השתמשו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, כלומר, ניצחון צבאי מוחץ ומשכנע שיביא לשינוי תודעתי בפועל. עד אז, ייתכן שהטוב ביותר שאנו יכולים לקוות לו ב"הסדרה" כלשהי הוא עוד הסכם דיפלומטי לא מושלם וספק יעיל לטווח הארוך.
הכותב הוא ד"ר יצחק מנסדורף, עמית בכיר ומומחה לפסיכולוגיה פוליטית, במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון