“אני בן גאה לעם הפלסטיני”, הכריז מעל דוכן הכנסת ח”כ איימן עודה, כשהעלה לסדר היום הצעת חוק “להכרה במדינה פלסטינית” והעלה את חמתם של מעט חברי הכנסת באולם, בעיקר מספסלי הליכוד. יום קודם לכן, בפתיחת כנס החורף, התייצבו כל חברי הכנסת הערבים במליאה כדי להגיב בזעם על הצעת החוק שהעלה ח”כ יולי אדלשטיין לניתוק קשרי ישראל עם אונר”א. הם תקפו את ההצעה ואת המדינה, וקראו להקמת מדינה פלסטינית.
המופע המתריס של חברי הכנסת הערבים, שאליהם מצטרף שותפם עופר כסיף, מחדד את השאלה: מה עושים חברי הכנסת הערבים בכנסת ישראל? לא ראינו אותם במעמד החגיגי שבו נשאו נאומים הנשיא, ראש הממשלה וראש האופוזיציה. הם מגיעים למליאה במיוחד בימי רביעי, יום העלאת הצעות לסדר היום ואז הם מחממים את הזירה.
וכי מה חשבו לעצמם עודה וחבר מרעיו? שהכנסת תתמוך בהצעת החוק בשעה שהרוב בה מתנגד בחריפות למדינה פלסטינית ביהודה ושומרון? שהניסיון שלנו עם “מדינת עזה” לא הוכיח מעל ומעבר כי כל ריבונות זרה בארץ ישראל רק תסכן את שלומה של המדינה היהודית האחת?
יותר ויתר מתברר, שחברי הכנסת הערבים הם שלוחי הרשות הפלסטינית בכנסת, מטרילים את הציבוריות הישראלית ואולי גם חלק נכבד מציבור בוחריהם. ייאמר לזכות החברה הערבית בישראל, שהיא שומרת בדרך כלל על איפוק. רק תופעות מועטות של ניסיונות טרור צצו מקרבה על ידי בודדים, מוסתים או מתוגמלים. יישובים ערביים אינם חסינים מפגיעות הטילים מלבנון. ערביי ישראל אף זכו לגינוי בעיתון לבנוני על “חיי הנוחות והפאר” שלהם.
עם זאת גוברת התמיהה על כך שנבחריהם כה קיצוניים ומחריפים את ההתבטאויות ממליאה למליאה. בחסות הדגל הכחול־לבן הם אינם מגנים את פשעי הטרור, משתמשים במילים חריפות נגד המדינה, מנצלים עד תום את הדמוקרטיה הישראלית הלא־מתגוננת. אין ביניהם אחד (אולי רק מנסור עבאס) שימתן את דיבורו, שיבין באמת באיזו מדינה הוא חי, מותקפת מכל עבריה.
ישנם גם אנשי שמאל שתומכים בפתרון ההזוי של הקמת מדינה פלסטינית – “שתי מדינות לשני העמים” – ובא, כביכול, שלום למזרח התיכון. אלה מהם שמגלים לפתע געגוע לראשי הממשלה בגין ושמיר שוכחים עד כמה התנגדו השניים לעצם הרעיון של מדינה פלסטינית ונלחמו בו.
לא רק משום שמדינה כזו מסכנת את עצם קיום ישראל ואת שלום המזרח התיכון, אלא כי היא אמורה להימצא, על פי חלומם של אבו מאזן וחבורתו ברמאללה, בחבלי מולדת היסטוריים של העם היהודי ובמזרח ירושלים. די לקרוא את מסמכי הרשות הפלסטינית, את דברי ראשיה, כדי להבין שאותה מדינה, כביכול “רק” בקווי 1967, נועדה לשמש להם קרש קפיצה להמשך הטרור נגד אזרחי ישראל במגמה להשמיד את מדינת ישראל.
אנחנו מתקרבים להדברת חמאס ברצועת עזה וחיזבאללה בדרום לבנון במחיר יקר של נפילת טובי בנינו, אבל האויב, ככל שהוא מוכה, חש שהוא המנצח. והראיה: הדיבורים המתעצמים על הצורך בהקמת מדינת פלסטינית – גם בוושינגטון, גם בקרבנו. ישות כזאת תהיה הישגו הגדול של חמאס, ראשית הגשמת החזון המוסלמי שיעי, “מן הנהר ועד הים”. דווקא לאחר 7 באוקטובר צריכה הייתה לגבור, לפחות בקרבנו, ההתנגדות להקמת מדינה כזאת.
השנאה היוקדת לישראל וליהודים בקרב המוסלמים הקיצוניים, ובמיוחד השיעים, רק גוברת. היא נושאת גוון אנטישמי מובהק ונתמכת על ידי מפגינים במערב. מבחינתנו, אפוא, אין זה רק עניין של ביטחון ישראל, של סיכון קיומנו. זהו בראש ובראשונה הקשר ההיסטורי של העם היהודי למולדתו. טוב שיש לנו דיוויד פרידמן שמזכיר זאת בספרו המלומד, שכולו אמיתות: “מדינה יהודית אחת”. חבל שקולו נשמע פחות מזה של עמוס שוקן, שמצדיק את “לוחמי החופש” הפלסטינים שפורעים בנו.
הערבים הפלסטינים, בתעמולתם היעילה, יודעים לטפח את ה”זכות” שלהם, להמציא “היסטוריה” עוד מימי הכנענים, לדבר על “גניבת הארץ על ידי התנועה הציונית”, לשכנע אפילו את קמלה האריס, שאוי לנו אם תיבחר מחר. לעומתם, ההיסטוריה שלנו, בת למעלה מ־3,000 שנה, שחקוקה בספר הספרים, אינה מוטמעת די בקרב צעירינו. לכל היותר, מדברים על ביטחון בלבד, אך שוכחים את הזכות, את המורשת.
פתרון־לא־פתרון של “שתי מדינות” - לא רק שלא ישים קץ לסכסוך, אלא אף יחמירו. חברי הכנסת הערבים, שמפירים בריש גלי את שבועת האמונים שלהם, מבינים זאת היטב.