לפני כשבוע שיגר איזה תא”ל לשעברניק פצצות תאורה לעבר בית ראש הממשלה בקיסריה. השנאה הפנימית בישראל עלתה מדרגה מסוכנת. הקפלניסטים החריפו אמצעיהם, ואחד מדובריהם הרחיק לכת כששחרר לחלל האוויר פצצה מילולית: “זהו ציד מכשפות על אירוע אזוטרי שנופח”.
הלחימה נגד ישראל בשבע חזיתות לא סייעה, מתברר, לאיחוי השסעים בתוכנו, כשכולנו – ימין ושמאל – נמצאים באותה סירה, תחת איום ברור להשמדתנו. ישנן לפחות שתי סיבות שלכאורה היו אמורות להגביר את אחדותנו הפנימית מול האויב המשותף. האחת היא האנטישמיות הנאצית שגואה בכלי התקשורת הערביים. השנייה – החלטת בית הדין לאי־צדק בהאג, לעצור את נתניהו וגלנט בגין “פשעי מלחמה”.
האנטישמיות האסלאמית איננה עניין חדש. היא הולכת ומחריפה, בד בבד עם המלחמה המתמשכת. דוגמאות אינן חסרות. ב־21 בספטמבר נשא מנהיג איראן, עלי חמינאי, עוד אחד מנאומיו הארסיים, שבו קרא למוסלמים “להסיר את המשטר הציוני”, אותו תיאר כ”גידול סרטני מרושע”, ודרש שמדינות אסלאמיות ינתקו את קשריהן הכלכליים והפוליטיים עם ישראל כצעד הראשון במאבק נגד “הכנופיה הטרוריסטית השולטת בפלסטין”.
“המשטר הציוני מבצע פשעים ללא בושה, ללא הסתרה”, הוא המשיך. “בעזה בצורה אחת, בגדה המערבית בצורה אחרת, בלבנון ובסוריה בצורה אחרת. בפלסטין הם לא הצליחו לפגוע בלוחמים, ולכן את זעמם הטיפשי והמרושע הם מפנים כלפי ילדים קטנים, חולים בבתי חולים ותלמידים צעירים בבתי ספר”.
איראן, כידוע, היא המנוע האידיאולוגי והכוחני מאחורי ארגוני הרצח חיזבאללה וחמאס. אבל לא רק היא. בקטאר, היומון הממסדי “אל־שרק” פרסם ב־24 באוקטובר מאמר שבו נאמר כי הציונים והיהודים הם “בוגדנים ומושחתים”, מתאפיינים “בכל זוהמה, נבזות ושפלות”. המאמר כינה את הציונים והיהודים “עטלפי הלילה, שטני הגיהינום, מוצצי הדם של העמים”.
הנה פסקה אופיינית: “העולם כולו עד לאכזריות והברבריות הציונית שאנו חווים היום על אדמת עזה היקרה ועל כל שעל מאדמת פלסטין המבורכת, ובכלל זה ייהוד, רצח בכוונה תחילה, על כל צורותיו, הנתמך בידי מי שמתיימרים להיות הומניים”.
בעקבות חיסול הארכי־טרוריסט יחיא סנוואר פרסמו עיתונים מצריים ממסדיים מאמרים בשבחו, הציגוהו כ”סמל המאבק”, “מנהיג היסטורי” ו”גיבור אמיץ”, שירה את יריית הפתיחה “במערכה לשחרור פלסטין”. לדברי הכותבים, “דמותו של סנוואר תמשיך להאיר את דרכה של ההתנגדות וצפויים להופיע עוד מיליוני סנווארים חזקים ממנו, עד שפלסטין תשוחרר”.
לדאבון הלב, מעט מאזרחי ישראל נחשפים לגל אנטישמי זה, שמניע את הלוחמנות האסלאמית, ושרק עוצמתנו בשדה הקרב תוכל לה. שנאה תהומית זו הייתה עשויה, לכאורה, להגביר את ההבנה בתוכנו, כי רק באחדות מול מבקשי נפשנו נוכל לה.
כולנו זועזענו מהפסיקה ה”בינלאומית” נגד ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, שהיא למעשה פסיקה נגד המדינה היהודית כולה, בניסיון להכתימה ולבודדה. לרגע התייצבו גם ראשי האופוזיציה נגד האג. לרגע נדמה היה שהפסיקה תאחד אותנו, אך לא. אחרי התדהמה הראשונה, החלו גם בתוכנו פרשנים רבים להסביר את “אחריות” הממשלה ושריה למה שנקבע בהאג ולהצדיק את החשוד כעבריין מין קארים חאן ואת חבר מרעיו.
כדברי “מסבירה” אחת: “הקהילה הבינלאומית איבדה את האמון בדמוקרטיה הישראלית. ניתן היה לתקן את הכשל אילו הייתה קמה ועדת חקירה ממלכתית, בלתי תלויה ועצמאית”. עד כדי כך אין מבינים בחוגים “נאורים” אצלנו את שורשי האנטישמיות העזה במערב, כפי שהיא מתעצמת בארצות ערב בלי בית דין בינלאומי שיצא נגדה.
את הקו האוטו־אנטישמי מוביל עיתון "הארץ". העובדה שמו”ל העיתון חזר בו במקצת מהכינוי “לוחמי חופש” שהעניק לטרוריסטים, לא הפיגה את הרוח הפרו־פלסטינית הנושבת מרוב עמודי העיתון. מאמר המערכת של "הארץ" נותן רוח גבית לפסיקה האנטישמית: “ישראל פועלת בעזה באותן שיטות שמתארים צווי המעצר... המיטה הרג המוני, גירוש וחורבן על רצועת עזה”. אז מה לנו כי נלין על בית הדין האנטישמי, כשעיתון עברי קובע שמה שקרה בהאג הוא “הפללה עצמית”?
איפה בית הדין הבינלאומי שיזכיר את פשעי 7 באוקטובר, את טבח 1,200 הישראלים, את המתקפות על ישראל משבע חזיתות, את 101 החטופים? ואולם את שאלת השאלות עלינו להפנות כלפי עצמנו: לנוכח כל זאת, האם לא הגיעה שעת ההתלכדות מול מבקשי נפשנו גם על אדמת אירופה?